בלאד : השקרים של לוס פרק 25

הדבר היחיד שהם עשו אחרי שטרייסון הלך זה לסגור אותי בחדר יחד עם אלי עד שהוא יוציא ממני את המידע האפל הזה, לא שהייתי מתנגדת להיות עם אלי בחדר אחד לבד אבל הוא עולה לי על העצבים. בשלב מסוים איבדתי אותו ושמתי אוזניות לשמוע מוזיקה. השיער שלי חום אז היה קצת לראות את האוזניות השחורות ששמתי, והוא המשיך לדבר ולדבר ולשאול שאלות ואני המשכתי להחזיק את עצמי ערה. המחשבות התחילו לעשות לי טורנדו בראש, אז לקבוצת המרגלים שלי מצטרפים עוד שני אנשים, טרייסון וולדאק ואם הוא הבטיח שהבוס של המפעל לא יהרוג אותו זה אומר שהוא יוכל לקיים את ההבטחה שלו , וזה אומר גם שהבוס במפעל הוא מישהו שאני מכירה טוב מאוד, זאת אומרת שהוא חי בארמון של בלאד זמן מסוים. הרבה אנשים חיו בארמון שלו אבל עזבו אחרי זמן קצר, אני לא עומדת עכשיו להכין רשימה של כול האנשים שחיו ועזבו ואת כול האנשים שעדיין חיים. יכול להיות שהוא עדיין חי בארמון ושומר את עצמי תחת הסוואה.
אלי הסתובב אלי ועצר לדבר, הוא נעץ בי מבט והבנתי שהוא שאל אותי משהו.
"אה, מה אמרת?" אמרתי בעודי מוציאה אוזניה אחת מהאוזן, אלי שאיבד את העצבים שלו ברגע זה העיף את כול מה שהיה על השולחן לכיוון הרצפה, קפצתי לצידו של הכיסא בשביל שהקפה השחור הרותח שנמצא על השולחן לא ישפך עלי, אבל זה לא עזר כי הוא עף לכיווני ונשפך לכול עבר הבטן שלי. החום הרותח התחיל לצרוב ברמה שלא יכולתי לסבול, זה היה כאב של מספר דקות, כי הוא לא היה קשור לדם אלא לעור שלי וזה לא משהו שיכולתי ממש לשלוט בו.
"אתה יודע אם היית רוצה להוציא ממני מידע, לשרוף את הבטן שלי זאת לא בדיוק הדרך." אמרתי והורדתי את המעיל העור השחור הארוך וזרקתי אותו על הכיסא, את החולצה שלבשתי מתחת למעיל עור פשטתי במהירות ופתחתי את הברז של המים הקרים שהיה לצד הכיור העמוק.
ניסיתי להתרומם בשביל לשפוך על הבטן שלי מים אבל הייתי נמוכה מידי, יחסית לשאר האנשים שחיים בארמון והגובה של הכיור הזה שנבנה במיוחד בשבילם.
פתאום הרגשתי זוג ידיים שתופסות אותי במותניים ומרימות אותו לעבר הכיור בשביל שאני יוכל להתיישב על השיש, ידעתי מי זה היה גם בלי להסתכל לאחור והבנתי שזאת לא הייתה בדיוק הכוונה שלו. בכול מקרה, גם אם זאת הייתה הכוונה שלו בכול זאת לא הייתי מספרת לו לגבי המפעל וההורים שלו, אני עוד צריכה שהוא יתחיל לפתח אצלי תקוות, מה יקרה אם אני לא ימצא את ההורים שלו ונגלה שהם מתים? העצב ישטוף שוב את הזיכרון של אלי.
"כול פעם שאת נפגעת בגללי זאת לא הכוונה שלי." צחקתי .
"ברור, גם הפעם ההיא שכלאת אותי במרתף של הארמון לא הייתה כוונה שלך, פשוט רצית לאתגר אותי." אמרתי והסתובבתי לעברו אחרי שהבטן שלי התחילה פחות לצרוב וכתם אדום נראה על כולה, זה נראה שהרגע עברתי סדרת מכות בבטן כי הצבע האדום היה שילוב של מלא גוונים של צבע אדום וטיפה סגלגל.
"מה שעשיתי לך שם היה מגעיל מצידי ואני רק רוצה להגיד לך שטעיתי ואני לא מתכוון לאתגר אותך בשום צורה. יש לך מידע שאנחנו צריכים ואנחנו צריכים את העזרה שלך." שקר, שקר מוחלט.
"אתה משקר, אני מכירה אותך גרין. אם לא היה בידי שום מידע לא היה לך אכפת ממני, היית זורק אותי גם לכלבים בשביל לצאת שומר. ובוא אני יספר לך מה יקרה אחרי שהמלחמה תגמר, אתה תמשיך לרדוף אותי עד מותי." סיכמתי לו את כול החיים במספר משפטים, כי אני צודקת ואני יודעת את זה, הוא תמיד ירצה במותי ולא משנה מה. אולי כשיום אחד יחזרו לו הזיכרונות הוא לא ישנא אותי בכול פעם שאני יסתכל עלי, אבל גם כשיחזרו לו הזיכרונות אני לעולם לא ישכח איך הוא פגע בי בכול השנים האלה.
"לא אמרתי שאכפת לי ממך, רק אמרתי שאני צריך את העזרה לך ומה שעשיתי היה מגעיל בשביל עצמי ולא בשבילך, מה שעשיתי לך שם הוא לא לרמה שלי." הדיבור שלו היה קר, קר כמו המבט שלי כלפיו. הרגשות שלי כלפיו היו קפואים כקרח ולא רציתי להפשיר אותם. הם חיים, הם נמצאים אצלי בגוף אבל הם לא פועלים וגורמים לי לעשות משהו שאני יתחרט עליו בסופו של דבר.
"אתה אומר לי שיש לי רמה נמוכה אה? לא אתה צודק, בהחלט צודק שהתאהבות זאת חרא ובשביל להיות בעל רגשות צריך להיות מפגר." קפצתי משיש והתחלתי ללכת לכיוון הכיסא בשביל להרים את החולצה וללבוש אותה, אחרי זה אני כבר יחזור לארמון של בלאד וישים על זה פלסטר בגודל של הצרות שלי.
"את לא הבנת את מה שאמרתי."
"אני גם לא רוצה להבין את מה שאמרת, בהתחלה עוד הייתה יכולה להתמודד עם הרמיזות שלך, הייתי צוחקת עליהם אבל עכשיו אחרי כול כך הרבה שנים זה נמאס לי." לבשתי את החולצה השחורה והרמתי את המעיל עור בשביל לשים אותו אבל הוא היה כבר מידי, אני לא יודעת למה אני מרגישה חלשה פתאום, אולי זה בגלל הצריבות הזהירות בבטן אבל סך הכול אני מרגישה בסדר.
"הרמיזות שלי?" הוא כיווץ את פניו בכעס, "אני לא רומז, אני אומר קצר ולעניין. רוצה את האמת, בסדר." הוא אמר בקול קפוא והתקרב אלי מהצד השני של החדר, " מה שאני עומד לעשות עכשיו הוא לא לרמה שלי וזה לעולם לא יהיה."
"מה-" לא הספקתי אפילו לשאול כשהוא תפס אותי במותניים ונישק אותי, שפתינו נפגשו והייתי יכולה להרגיש את החום מתחיל להתפשט לאורך כול גופי. עם כול נשיקה פחות הרגשתי את הצריבות בבטן שלי ויותר הרגשתי את הקרח נמס סביב הרגשות שלי שכלאתי אותם בעומק לבי, רציתי לעצור אותו, רציתי להפסיק כי ידעתי שאם זה יצא אל האור אני לא יודעת מה אני יעשה אבל כבר לא שלטתי בידיי ולא ברגליי, לא הייתה לי שליטה על גופי. זה כאילו לאלי היה את הכוח השליטה בדם והוא שלט בכול מה שעשיתי וכול מה שחשבתי. אלי הוביל אותי אל השיש והקפיץ אותי בשביל לשבת עליו, לפחות עכשיו הייתי בגובה שלו. אני לעומת אלי נראת כמו ננסית כשהוא כמעט מטר ותשעים ואני מטר שישים, אנחנו נראים כמו הגמד והענק. רציתי לצחוק לו בפנים בגלל המחשבות שלי אבל הרגשתי את הלשון שלו חוקרת אותי, העיניים שלי היו עצומות אבל ברגע שפתחתי אותם ראיתי איך הוא נועץ את מבטו עם העיניים הירוקות שלו בעיניי החומות. פתאום הרגשתי את הידיים שלו זזות אל עבר מעיל העור הארוך שלו ומורידות אותו, הוא נופל בלי שום עזרה, זרועותיו של אלי מורידות ממני את החולצה השחורה שלי ומשאירות אותי בפעם השנייה היום בחזייה, רק שהפעם זה נראה שהוא הרביץ לי. ידיו הורידו את החולצה הלבנה והארוכה שלו ומולי נגלה גוף שלא ראיתי בחיי, הוא היה שריר ומוצק והעברתי את אצבעותיי בשביל לחוש בו פעם אחת, שפתיו של אלי ירדו אל צווארי והתירו שובל של נשיקות קטנות שהמשיכו עד החזה שלי. הידיים שלי שלא הפסיקו בחזה שלו המשיכו לרדת ולרדת אל עבר מכנסיו ולפתוח את אבזם החגורה שלו שגלשה במהירות דרך הלולאות ונפלה על הרצפה, אלי שהיה עסוק בלנשק אותי העביר את כפות ידיו לאורך החזה שלי עד שהגיע עד הסוגר, ברגע שהוא עמד לפתוח אותו נשמע טקטוק בדלת.
"אלי, לוס סיפרה משהו?" שאל רוי ,אלי מיד התנתק ממני כאילו תפסו אותו על חם, רק שמזל שהדלת לא הייתה שקופה או שבאמת היו תופסים אותו על חם. קפצתי מהשיש והתלבשתי במהירות כזאת שהוא לא הצליח לראות אפילו. אז הם השומרים היו נכנסים ורואים אותו חצי ערום הם לא היו מאשימים אותי, ותכלס, הפעם זאת גם לא אשמתי.
"מזל שטיקטקו או שהיית מאבד את עצמך אצלי," חייכתי את החיוך הכי גדול שלי, "אל תדאג, אם תרצה אי פעם לעשות את זה אתה מכיר את הכתובת." אמרתי לו בציניות בעודי ממשיכה לחייך.
אלי גיחך והשחיל את החגורה שלו במכנסיים "את מושכת אותי אליך כמו אל מגנט אבל אם אני יצטרך להרוג אותך אני לא יהסס לשנייה." משכתי בכתפיי.
"לפחות אמרת הפעם את האמת, אבל אל תדאג, אם תצטרך להרוג אותי מחכה לך אתגר קשה ואני יהיה מוכנה לקראתו." הוא בדיוק סיים להתלבש ואני פתחתי את הדלת וראיתי את פניו של רוי. הוא היה מופתע מכך שפתחתי את הדלת אבל אני רק הרמתי את האוזניות באוויר וחייכתי לעברו.
"כמה זמן אתה מכיר אותי, חשבת שגרין יהיה האדם שיצליח להביס אותי? אתה מצחיק." רוי שחייך כמו מיליון דולר רכן בשביל לנשק אותי על הלחי.
"ילדונת לאן נעלמת לי השבוע? דווקא שלא באתי שיכור לא היית." או חוק מרפי, אתה כול כך חמוד לפעמים שאני יכולה לאכול אותך. רוי הוא האדם שיכול לקחת את המצב רוח העצוב שלך ולהפוך אותו למצב הרוח הכי טוב שיש בכול העולם.
"הייתי בברים איפה שגברים קנו לי משקאות בחינם." והדגשתי את המילה בחינם.
"כלבה." הוא סינן בין שיניו.
"לא יפה לקלל," חייכתי אליו בעזרתי עיניי, "אם תהפוך להומו אולי תצליח לגרום לגברים לקנות לך משקאות, אבל אם אתה מצפה מנשים קמצניות לקנות לך משקה אתה תצטרך להפוך לחתיך ברמה אלוהית." אמרתי בציניות.
"את רומזת שאני מכוער?" הוא שאל בפליאה.
"אתה יודע שבשבילי תמיד תהיה מספר אחת, עכשיו צא נמאס לי מהחדר הזה." אמרתי והסתובבתי בשביל לנופף לאלי, " נתראה."