בלאד: השקרים של לוס פרק 17

עמדתי בכניסה לעיר העתיקה, אני מתסכלת על רחובות הבוקר החצי מלאים בבני אנוש ובערפדים. כול המיתוסים של הערפדים שלא יכולים ללכת באור שמש קיבלו פחות ופחות משמעות במשך השנים, לאט, לאט התחילו הערפדים להתרגל לקרניי השמש ולהלך ברחובות כמו אנשים רגילים. עיניים נשאו אלי מבט עוד מהרגע שהכנסתי רגל אל תוך העיר, מזמן כבר לא עשיתי את הבדיקות היסודיות שלי כי בפעם האחרונה שהייתי פה היה לפני כשבוע כשהרגתי את בן החסות של אלי כי הוא נשך את קרודליה, וזה היה בפינה המרוחקת של העיר בבר שפגשתי את האחים לטו וג'ראררד. אני יודעת בדיוק איפה מתפתחות כול השמועות של בלאדליינס, בלב העיר העתיקה, במועדון הערפדים 'סנאק' שאחד מאנשים של קבוצת הערפדים של העיר מנהל אותו והוא מקור השמועות.
ההליכה לכיוון מועדון הערפדים לא הייתה ארוכה, אולי מספר דקות מהרחוב הראשי עד המועדון ובדרך הייתי יכולה לקלוט מספר בני אנוש שהיו בדרכם לבית הספר מחוץ לעיר העתיקה, הבני אנוש פחות מעניינים אותי מהערפדים אבל לפעמים יש להם את המידע המדויק שאני צריכה.
"לוסי," השתתק הנער שנראה אולי בגילו או שנה פחות, "בוקר טוב." הוא גמגם , העברתי את עיניי על גופו והדבר היחיד שהצלחתי לקלוט היה שיערו השחור.
"קדימה שפכו, מה קורה בעיר!" אמרתי בקול הציידת שלי וניסיתי לעצור את עצמי מליצור קשר עין עם הבני אנוש המפוחדים, גלגלתי את עיניי כשראיתי שהבחורה שהלכה לפניו החזיקה חזק את זרועו וניסתה למשוך אותו קדימה, שיער השטני נח על עיניה הירוקות והמפוחדות והיא הביטה בי בתקווה שאני לא אפגע בנער שדיברתי איתו. כאילו אין לי מה לעשות בחיים, אני ציידת ערפדים ולא ציידת בני אנוש.
"יש שמועות שראו את אחד הערפדים משתמש בכוחות ברק, אני לא יודע לא נותנים לבני אנוש להתקרב למועדון סנאק." מצמתי בהפתעה וחייכתי את החיוך שלי, משנה כיוון אל עבר המועדון.
"תודה." נופפתי לעברם והלכתי במהירות במעלה הרחוב, שהעפתי את מבטי להסתכל לכיוון הנערים ראיתי אותם רצים אל עבר היציאה ובורחים מהעיר. אף פעם לא החשבתי את עצמי לבן אדם רע, אף אחד לא החשיב אותי – אף אחד חוץ מאלי – אז אני לא יודעת למה הם פוחדים ממני, אולי בגלל המידע?
זה לא יכול להיות, כוחות הברק נמצאים רק אצל בלאד וג'ון ואין אפשרות שיש את זה לעוד מישהו, הם לא יוכלו להשיג את הכוחות מג'ון כי הרגע הייתי איתו ואני לא חושבת שהוא היה מעביר אותם לערפד ובלאד, טוב, בלאד לא היה מעביר לעולם את הכוחות שלו, הוא אוהב אותם.
עמדתי מול הכניסה למועדון וישרתי את מעיל העור הארוך שלי, מרימה את החולצה הארוכה שלי בשביל שתהיה חולצת בטן ומסדרת את נעל הספורט הגבוהה שלבשתי לגופי, אני מביטה דרך הזכוכית השקופה בשביל לשער אם האדם שאני מחפשת נמצא בתוכו, אבל הבעיה שלא ידעתי עם מי אני מתמודדת ללכת פתחתי את הדלת בחבטה אדירה שהקפיצה את המועדון על הרגליים. העברתי את עיניי על היושבים והעומדים וחיפשתי אחר הערפד שמשתעשע עם כוחות הברק שלו אבל שום נצנוץ לא עלה ברחבי סנאק.
"בוקר טוב חברים." צעקתי אל עבר הערפדים והתחלתי להתקדם בין השולחנות בעודי מעבירה את כפות ידיי על כתפיהם של הערפדים, נותנת להם הצצה וזיכרון קטן למה שהכוח שלי מסוגל לעשות, אני נעמדת באמצע המועדון ומרימה את העיניים למעלה .
"הגיעה אלי שמועה שחלק מהחברה פה התחילו לעשות דברים מאחורי הגב שלי, כמו לגנוב כוחות." המשכתי להביט בכול מי שנעץ בי מבטים, יכולתי לשמוע את בליעות הרוק של כולם ולהרגיש את העיניים המפוחדות שנועצות בי מבט. הברמן שעמד מאחורי הבר בדיוק הכין למישהו קפה חם עם קצפת חלב והיה אפשר לשמוע את פעימות ליבו, הוא היה אנושי והדפיקות לב שלו התחילו לדהור ברגע שאמרתי מישהו על גניבת כוחות. נתנו לו את העבודה בשביל לסתום את הפה, השאלה מי נתן לו.
"כולם יודעים שאני שונאת שעושים דברים כאלה מאחורי הגב שלי, אבל מעניין אותי מה יגיד בלאד שיש כאן מישהו בעל שליטה בברקים." הסתובבתי לכיוון הברמן והבטתי דרכו, הישר אל תוכו.
"אתה יודע על זה משהו?" הברמן שעמד מאחורי בלע את רוקו אבל לא יצר קשר עין איתי, הוא הסתכל על מישהו שיושב מאחורי ובשקט,בשקט הייתי יכולה לשמוע את האדם לוחש לו 'ששש..' זה גרם לו להיבהל ולהסתובב עם הגב אלי. לא הייתי צריכה שהוא יענה לי, שפת הגוף שלו עשתה את העבודה בשבילי.
והינה הוא ישב מולי, סיגריה בפה וכוס זכוכית של שוט מולו. עיניו היו נעוצות בי וידיו היו שלובות על חזו כאילו הוא בונה מחסום בפניי ואני ידעתי בדיוק מה אני צריכה לעשות. סגרתי ופקחתי את עיניי, מפעילה את הכוח שלי עליו, גורמת לדם שלו לבעבע, גורמת לו לחוש בחום הגוף שלו, הלב שלו התחיל לדהור ואני מרגישה שהוא לא מצליחה לשלוט בעצמו , הכוח של הברק מתחיל להשתלט עליו ונצוץ זהיר פוגע במועדון. כמו רעידת אדמה הוא מרעיד אותו וזה נותן לי את הסימן , שזהו הוא שגנב את הכוחות.
התקדמתי אליו " או שלום לך." חייכתי את החיוך שלי, "בוא נדבר."