בלאד : השקרים של לוס – אפילוג – נקודת מבט אל העתיד

לאחר שבע שנים –

"יש בעוד כשבוע פגישה עם בוטץ' אוטר לגבי הרחבת הגבולות של ארוגון באיידהו, עכשיו אני יודעת שצריך את ההסכמה של משמרי הגבול אבל כריס הודיע שהוא עומד להעביר את המפעל שלו לשטח חדש ומעבר הגבול נמצא תחת אישורו. אפשר לפתח את השטח דרך מעבר הגבול לאחר מכן ליצור את הגבולות."
"אז מרחיבים את הגבולות של ממלכת בלאדליינס לאיידהו, לוושינגטון וקליפורניה?" שאל ג'ון וצייר את המפה, ישבנו בבר של צ'ייס בעודנו דנים על ההחלטה של הרחבת גבולות בלאדליינס. אחרי שכול בלאדליינס השתנה בשנים האחרונות הגיעה הזמן להרחיב אותו, להוסיף מחוזים ותושבים.
"ג'יי אינסלי הסכים להרחיב את הגבולות במדינה שלו אבל בתמורה לכך הוא חבר בלוטוס הלבן, רקס דיבר איתו. עכשיו אין עדיין שום קול מג'רי בראון ונבדה עדיין נמצאת מחוץ לתחום. החיל הימי של ארוגון מרחיב את הגבולות הימיים אבל בסך הכול אנחנו נמצאים במצב טוב." אמרתי ושמתי את הגבולות בטוש אדום, ג'ון קיפל את המפה והכניס אותה אל תוך התיק הארוך. לגמתי מכוס הוודקה ונתתי לה לרדת במורד הגרון שלי, כול הבוקר אנחנו יושבים על הרחבת הגבולות ולא היו לי זמן להשגיח על האלין, אני אפילו לא יודעת לאן היא הלכה. אני יודעת שהיא כבר בת שלוש עשרה, הרי היא מתבגרת יותר מהר ממני, בת לשני הורים דמפריים. ברגע שהיא תגיע לגיל שמונה עשרה אני יוכל לנשום לרווחה ולהפסיק לדאוג לה, כי כול כך מהר גדלה ואני אפילו לא מספיק לעקוב אחריה.
"איפה בעלך? הוא צריך לחתום על נספח הצבאי מספר ארבע סעיף ג." שאל ג'ון ולבש את המעיל שלו והעביר לי את הנספח והבטתי בו בעצב. אלי שוב צריך לצאת עם הצבא של בלאדליינס למללכת אלאדור שמתקיימת שם מלחמת צללים בין שתי משפחות ומערבים אותנו, את המשפחה שלנו. לפעמים אלי נשלח לשם ולפעמים גם אותי שולחים לשם, אחרי שהחזרתי לקיילה ולליאה את הכוחות הן חזרו לממלכות שלהן. ליאה עזבה לגור עם שון בסרינה וקיילה חזרה לאדאדור לפקח שם על כוחות הצבא של הממלכה עצמה. זה בדיוק כמו שקרה לפני כשבע שנים ששומרי הערפדים שלבו כוחות יחד עם צידיי הערפדים.
צידיי הערפדים לא התפרקו הם רק עברו להנהלה חדשה, להנהלת האחים סקיילרין, במקרה והם צריכים עזרה אני מצטרפת אבל יש לי כול כך הרבה דברים על הראש. גם הפוליטיקה של ממלכת בלאדליינס וגם המלחמה באלאדור ולא לשכוח את האלין.
נאנחתי בכבדות "הוא אמור לחזור היום מהגבולות, הוא רק חוזר למשפחה שלו ואתה כבר שולח אותו לאלאדור?" שאלתי אותו מצוברחת ובקשתי מצ'ייס שימלא לי עוד כוס רק שהפעם היא של דאבל שוט. אני חייבת לשתות.
"אני מצטער לוס, אבל אלי נמצא בדרגת גנרל, זה לא תפקיד קל." פתחתי את הנספח והבטתי לכיוון התאריך שרשום שם, הוא היה בעוד כשבועיים ואני אמרתי תודה על כך.
"אני מבינה את זה, רק לך תסביר להאלין למה אבא לא נמצא בבית." הצבעתי לכיוון הדלתות, האלין אמרה לי שהיא מטיילת עם חבר שלה והיא תביא אותו לפגוש את המשפחה, כמובן שאני לא הסכים לה לטייל עם ילדים שאני לא מכירה. עם כמה אויבים שיש למשפחה הזאת ואני מדברת למשפחה הגדולה הזאת, צריך לשמור עליה בעשרות עיניים.
"אני מבין, אני אלך לדבר עם הצבא לגבי אלי, אולי נוריד אותו מהמבצע הזה, בצורה חד פעמית." אני לא יכולה להתנגד לכך, גם פעם אחת שהוא יכול להישאר בבית יותר משבועיים זה יהיה נהדר.
"תודה." אמרתי והרמתי את ראשי בשביל שג'ון ינשק אותי. הוא יצא מהארמון והשאיר אותי לבד עם צ'ייס, שלחתי את צ'ייס להפסקת ארוחת בוקר, מאז שהתעוררתי ראיתי אותו בבר אז שחררתי אותו להפסקה.
אני זוכרת את היום הזה שאלי הציע לי נישואים, זה היה ביום הולדת תשע עשרה שלי. בלאד עמד להתפוצץ , האלין הייתה כבר בת שנתיים כמעט אבל היא המשיכה לגדול ולגדול במהירות. לא הצלחתי לעקוב אחרי הגדילה שלה, אבל אחרי השנים הראשונות התרגלתי כבר.
בלאד לא הסכים לתת את הברכה שלו עד שהוא לא יאמין שאלי מספיק טוב בשבילי, במשך שלוש ימים לא ראיתי את אלי, חשבתי שהוא ובלאד מנהלים שיחת חולים אבל אחרי שהוא חזר עייף וכאוב הרמתי את החולצה שלו. ראיתי את החבורות על גופו והתעצבנתי, בלאד החליט לבדוק עד כמה הוא קשוח אחרי כול מה שהוא עשה לי, הוא כלא אותו במרתף והכה אותו עם ברזל, כמובן שאחרי ששמעתי את זה עשיתי לבלאד את המוות. בסופו של דבר בלאד היה זה שהיה כלוא במרתף בלי לדבר ובלי לראות אותו, הוא השתגע כמובן. לקח לי שלוש שבועות בשביל להחזיר את העור שלו למצב הנורמלי אבל בלאד בסופו של דבר נתן את הברכה ואמר שהוא לעולם לא ראה מישהו בעל חוזק כמו אצל אלי, חייכתי.
אבל עכשיו גם בלאד נמצא מחוץ לעיר בעסקים עם מחוזים אחרים, הוא חוזר רק לקראת הערב, אלי כמעט ולא נמצא בבית, הבנות לא באמריקה, האחים סקיילרין עסוקים בלנקות את בלאדליינס מערפדים ואני עסוקה עם הפוליטיקה שלי. אבל העבודה רק מתחילה, יש גם את האלין לצידי ואני לא מתכוונת לתת לה לעזוב, אני לא מתכוונת לתת לה להפוך למה שהייתי בעבר.
"זה היה אבא שלי," שמעתי את צחוקה של האלין מבעד לדלתות, "הוא ההורה הנורמלי, עכשיו אתה צריך להכיר את אמא שלי?" הבת שלי רומזת שאני אימא משוגעת? טוב, היא אמרה לי את זה כמה פעמים אבל אני רק צחקתי. אני יודעת שהיא אוהבת אותי, ואי אפשר שלא לאהוב אותה.
"אבא שלך הוא ההורה הנורמלי?" שמעתי את קולו של החבר החדש שלה, רק בת שלוש עשרה ומחליפה חברים כמו גרבים. אבל אם היא רוצה לעשות את זה שתעשה, גם ככה החיים שלה קשים מידי עם כול החוקים במשפחת לוטוס.
"כן." שמעתי את קולה דוהך.
"אני מעדיף לא לפגוש את אימא שלך." הוא אמר ואני רק לגמתי מכוס הוודקה והחדרתי את מבטי מבעד לדלתות, מבטי החודר גרם לדלתות להיפתח והחבר של האלין נכנס מרחף עם גופו שנמצא בשליטתי אל תוך הארמון. האלין רצה אחריו כאילו אני עומדת להרוג אותו אבל אני רק עצרתי אותו מלברוח. הוא נעמד מולי ובחנתי אותו, בלונדיני-שטני, עיניים אפורות וקצת יותר גבוה מהאלין אבל היה בו משהו מוכר עד מוות שלא יכולתי לפהנח.
"הוד מעלתך." שמעתי את בליעת הרוק והגמגום במילותיו, הבטתי בו מבעד לריסים שלי וחייכתי.
"אתה יכול לקרוא לי לוסי, בכול זאת אתה החבר של הבת שלי. אני רק רוצה לשאול אותך, איך קוראים לאימא שלך?" שאלתי אותו והוא לא הבין למה אני שואלת אותו את זה, ראיתי את האלין נועצת בי מבטים מבעד לכתפו של הנער ומסמנת לי לא לשאול אותו הרבה שאלות. האלין נולדה בדיוק ערבוב שלי ושל אלי, שיער חום ארוך המגיע עד המותניים שלה ואת העיניים הירוקות של אלי, תודה לאלוהים שהיא קיבלה עיניים ירוקות ולא חומות. רק שאני שמחה שהיא עדיין לא יודעת להשתמש בכוח שלה, אני יודעת שהוא נמצא בתוכה , סגור בפני העולם.
"ארינה מלקוי." זה ברור, השם המשפחה החדש של ארינה. היא אמרה לי שהיא ילדה ילד יפה תואר רק שאף פעם לא ראיתי אותו. עבר הרבה זמן מאז שראיתי אותה פנים מול פנים אבל אנחנו מדברות כמעט בכול יום.
"אל תדאג אני מכירה את אימא שלך מאז שהייתי בגיל של האלין, ברוכה הבאה." חייכתי לעברו והתרוממתי על נעלי העקב שלי בשביל ללכת לדלתות הגדולות. לבשתי את שמלה אפורה ארוכה עם קשר אפור במותניים וקישוטים סגולים בצווארון, נעלי העקב שלבשתי היו אפורים כך שזה התאים לשמלה שלבשתי.
כשפתחתי את הדלתות ראיתי את אלי בדיוק מחנה את האופנוע שלו ומוציא את כול כלי הנשק מאחורה, זה היה אופנוע צבאי עם מקום לכלי נשק. הוא היה צריך להעביר אותם לתיקים השחורים אבל לפני שהוא עשה את זה הוא הוריד את הקסדה השחורה שלו והתקדם לעברי, במעלה המדרגות.
"היי." אמרתי והנחתי את ידיי על חזו, מנשקת אותו בעדינות ,"התגעגעתי אליך."
"היי אהובה, חיכיתי ליום שאני אחזור לבית." הוא אמר ואני הרגשתי את הדמעה הקטנה שניסתה להתחמק ובסוף זלגה לה על הלחי, העפתי אותה לפני שאלי הצליח להבחין בה אבל זה היה מאוחר מידי, היא שם לב שמשהו קרה.
"זה ג'ון, הוא הגיע עם עוד נספח צבאי מספר ארבע, זה נספח להישאר באלאדור חודשים. אני לא חושבת שאני אצליח לחיות עם זה, לחיות בלעדיך. האלין מתחילה להאמין שאין לה אבא, מה אני אמורה לעשות?" חבקתי את אלי ולא רציתי לשחרר אותו, לא התכוונתי לשחרר אותו. מצידי אני יטוס אל המלחמה הזאת ויהרוג את שתי המשפחות במקום לנהל איתם משא ומתן כמו שהם עושים במשך כול הזמן האחרון. ברגע שמתעסקים עם המשפחה שלי אני לא עומדת להיות סבלנית כמו שהם רוצים שאני יהיה.
"אני לא יודע מה נעשה אבל עכשיו אני כאן וזה מה שאני רוצה שנעשה, נהיה ביחד כמשפחה. אני לא רוצה לחשוב על העתיד, עכשיו אנחנו חיים בהווה. מה החדשות הטובות?" גיחכתי והוא מיד הבין שיש גם חדשות טובות.
"טוב יש שניים," הרמתי שתי אצבעות מול הפנים שלו, " אחד שג'ון ינסה לשכנע להוציא אותך מהמבצע הזה והשני הוא שהאלין יוצאת עם הבן של ארינה, ילד יפה." אמרתי וירדתי במורד המדרגות בשביל לקחת את המפתחות של האופנוע, אלי הרים את שני התיקים השחורים שלו ונכנסנו בחזרה אל הארמון.
"אבא!" צעקה האלין ורצה יחפה אל אלי, הם ישבו בדיוק על הקורסות שהיו פזורות ברחבי אולם הכניסה והחזיקה ידיים עם החבר שלה שאין לי מושג איך קוראים לו אבל אני אגלה.
"יפה שלי." הוא אמר וסובב את האלין, הוא נישק אותה על הלחיים וחיבק אותה בחוזקה כך שחשבתי שכול האוויר עומד לצאת מהגוף שלה, היא צחקה והצחוק שלה נשמע כמו מלאך.
אני מוכנה להודות שבסופו של דבר כול הבעיות שהיו לי בעבר נעלמו אבל עכשיו הרבה בעיות מתחילות להיפתח, אבל אם הצלחתי לנצח את עצמי ואת האנושיות שלי בעבר זה קטן שלי אבל אני רק צריכה להילחם.
"היי אולי תזמין את המשפחה שלך לארוחה, מזמן לא התראיתי עם ארינה." שאלתי את חבר של האלין והוא חייך לעברי, זה היה ככן רק בלי מילים.
"נוכל לבשל ביחד?" שאלה האלין עם עיניים בוהקות לאור המנורות.
"כמובן." נשקתי אותה בראשה ונצמדתי לאלי בעודו מחבק אותי מאחורה וגורר אותי לבר. שיחה מהירה בין שנינו ונשאיר אותם ביחד לכמה דקות. לא ראיתי אותו הרבה זמן ורציתי קצת זמן איכות, רק שעכשיו זה לא בדיוק זמן האיכות המתאים, אולי לקראת הלילה כשכולם ישנו והלילה יהיה שלנו.
"תבטחי לי שלא משנה מה את לא תחזרי לאלאדור בשביל להרוג שם את המשפחות." הוא מכיר אותי, אולי יותר מידי טוב והוא יכול לקרוא את המחשבות שלי גם בלי כוח קריאת המחשבות. הוא רואה את המבטים שלי, הוא יכול לראות דרך העיניים שלי שהם במקרה הדלת לנשמה שלי. והוא יודע שאני יעשה הכול בשביל להשאיר אותו בבית, רק שאני לא בטוחה שהוא באמת יצליח לעצור אותי מלעשות הכול ויותר, אני רק, אני רק רוצה אותו בבית.
"אלי," התחלתי לומר אבל הוא עצר אותי בכך שהוא תפס את ידיי ונישק אותם.
"אני ילחם שם ואסיים את המלחמה, היא תפסק בקרוב אני מבטיח." הבטחות זה דברים שאני לעולם לא האמין להם ללא הוכחה אבל כשאלי מבטיח לי משהו אני מאמינה לו בלי לבדוק הכול. "אני לא רוצה שתפגעי, לא משנה מה יקרה." הוא הוסיף.
הנחתי את כף ידי על פניי ונאנחתי בכבדות, "כול עוד תחזור אלי בריא ושלם לא אכפת לי, העיקר שתחזור אלי." אמרתי ורכנתי בשביל לנשק אותו. שפתיו נישקו את שפתיי והרגשתי את פרץ האנרגיה שלי פורץ החוצה ועוטף את זרועותיי סביב צווארו, מקריב אותי אליו בעודו מניח את זרועותיו על מותניי.
"אני אוהב אותך לוס." הוא אמר.
"תשמור עליך אלי לוטוס, יום אחד תסתכל לאחור ותראה שכול מה שהכרת נעלם."משכתי באפי והסתכלתי לכיוון האלין, ידעתי שעם כול הקושי הזה, הייעוד שלי באמת יהיה מוות כמו שחשבתי. כולם יודעים שאני מוכנה להקריב את החיים שלי בשביל אחרים,אני לא רוצה שהילדה שלי תפגע, הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה, "אהבתי ותמיד יאהב, לא משנה מה יקרה."
"לוס אחרי כול מה שעברתי, אני לא מוכן לאבד אותך, עדיף לחיות חיים של אושר וחופש מאשר להביט אחורה ולהצטער שלא." כול הזמן הבטתי לאחור, חייתי בעבר שלי, אבל עכשיו אני חייה את ההווה והעתיד הוא זה שמחכה לי במקום שאני החכה לו.
על טעויות תמיד ניתן לסלוח, אם לאדם יש את האומץ להודות בהן.