בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים

בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים.

הוא בא אליי וכמו תמיד הכל היה כיף, אכלנו,צחקנו,דיברנו. דיברנו המוןןןן, ממש השלמנו פערים של שבועיים שלא דיברנו.
המשכנו להכחיש את התקופה האחרונה שהיתה לנו מאד קשה, המשכנו להכחיש את זה שאנחנו יודעים שאנחנו הולכים להיפרד.
התעלמנו מהכל ועלינו לחדר שלי.
המשכנו לעשות את מה שאנחנו אוהבים יחד, את כל הקטעים הפרטיים שלנו, המשכנו לצחוק מהבדיחות הפרטיות שלנו ופשוט המשכנו להיות אנחנו.
אחרי כמה זמן הבנו שהגיע הזמן לדבר, לא היה לנו כל כך מה לדבר אלא פשוט שנינו הסכמנו שזה נגמר, הסכמנו שזה לא הולך להישתפר ושלהישאר במצב הנוכחי זאת לא אופציה.
הייתי שלמה עם זה, ידעתי שעברנו תקופה קשה והגיע הזמן להיפרד, לא בגלל סיבה מסויימת, לא בגלל ריב וגם לא בגלל שהפסקנו לאהוב, זה פשוט לא היסתדר יותר וזה הסתיים.
הוא נשאר אצלי, ממש לא הרגיש לנו שזאת הפגישה האחרונה, עברנו כל כך הרבה יחד בכדי שזאת תיהיה הפגישה האחרונה שלנו.
גם אחרי הפרידה המשכנו לצחוק ולהיות אנחנו, גם אם זה אני והוא בנפרד עכשיו. שכבנו אחד לייד השנייה והרגליים שלנו היו מסורבלות זו בזו,התקרבנו אחד לשנייה והתנשקנו, כשסיימנו להתנשק הוא אמר לי שעכשיו אני מחליטה, ואני? אני התפרצתי בבכי. אמרתי לו שאני זו שתמיד מחליטה. אמרתי לו שלא מגיע לי שבועיים לאכול את עצמי אם לכתוב או לא ואם להיפגש או לא, הסברתי לו שאני אכלתי את עצמי כדי לא להעיק על מי שאני אוהבת וכדי לא לעשות לו רע. ביקשתי ממנו שהוא ידבר עכשיו, ועכשיו זו החלטה שלו כי אם הוא היה רוצה את זה אז הוא היה נלחם על הקשר הזה למרות כל הקשיים.
אחרי כמה דקות של שקט, הוא אמר לי שהוא לא יודע, אני מיד עניתי שלא ושאם הוא היה רוצה אז הוא לא היה מהסס.
קמתי והתיישבתי מולו, הוא לקח אותי וחיבק אותי חזק חזק ושנינו דמענו.
נשארנו מחובקים כמה דקות ואז הוא אמר לי ״אני אתגעגע אלייך״ ונשפכתי.

בכיתי, בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים, בכיתי על מישהו שכבר לא רוצה אותי יותר.
בכיתי על מישהו שוויתר עליי, שוויתר על הקשר שלנו.
בכיתי על מישהו שלא שווה את הדמעות שלי.
ידעתי שמגיע לי מישהו יותר טוב, ובכל זאת בכיתי.