בכוונה תחילה (פרק 2)

פקחתי את עיניי אל האפלוליות של החדר הזר. זה היה חדר באכסניה היחידה בעיירה; חדר קטן צבוע בלבן עם טלוויזיה שטוחה תלויה על הקיר מול המיטה, שתי שידות משני הצדדים של המיטה ומקלחת ושירותים צמודים.
הזדקפתי במיטה באיטיות וראיתי אותו שוכב לידי כששיערו הכהה סתור על פניו. נראה היה שהוא ישן עמוקות.
הראש שלי פעם בכאב מההאנגאובר.
קמתי באיטיות ובשקט מהמיטה כדי לא להעיר את הבחור הזר ששכב לידי והתחלתי לחפש את הבגדים שלי ברחבי החדר. השעה היה כמעט אחת עשרה בבוקר.
לעזאזל, איחרתי.
משכתי על עצמי את בגדיי בשעה שאני מחפשת את נעליי כששמעתי אותו זע במיטה. הוא הזדקף מעט כדי להביט בי ממשיכה להתלבש.
"היי," קולו היה חרישי וישנוני.
"היי," עניתי. "אני חייבת לזוז. אני מאחרת." אמרתי לו.
"מה השעה?" הוא שאל והתיישב.
"כמעט אחת עשרה…"
"חרא…" הוא מלמל.
בדיוק.
"הראש שלי מרגיש כמו כדור באולינג." הוא מלמל.
"כמוני כמוך," נעלתי את נעליי ולקחתי את התיק שלי ונכנסתי לשירותים לשטוף פנים ולהתפנות. ניגשתי לכיור והסתכלתי במראה; נראיתי זוועה. המסקרה היתה מרוחה סביב עיניי כשהיא יוצרת מן צללית כהה עגולה ועקומה, והשיער שלי היה פרוע וסבוך.
שטפתי את האיפור מפניי וסירקתי את השיער במברשת שהיתה מונחת על הכיור.
יצאתי לאחר כמה דקות ומצאתי אותו עדיין שוכב באותה תנוחה; הוא הציץ בי כשיצאתי.
"מגי, את רוצה להזמין ארוחת בוקר לפה לפני שאת הולכת?" הוא שאל.
"אני די ממהרת…" אמרתי במבוכה מסוימת. לא ידעתי איך להתנהג בסיטואציה הזאת; אף פעם לא היה לי סטוץ חד פעמי, ולפתע באור היום הכול נראה שונה מאוד. לא הכרתי את הבחור ששכב עכשיו במיטה והציע לי לאכול ארוחת בוקר איתו. אתמול הכול נראה כול כך סקסי ונועז, משהו שאף פעם לא ניסיתי, אולי זה היה האלכוהול שסחרר לי את הראש, אבל עכשיו זה נראה מגושם ומביך, והרגשתי בושה מסוימת כאילו עשיתי משהו לא בסדר.
"את לא חייבת להסתלק-"
"תראה-" ניסיתי להיזכר בשם שלו ולמרבה הזוועה הבנתי שאני לא זוכרת אותו.
"צ'ייס," הוא חייך אליי בזחיחות כשהבין שאני לא זוכרת.
"צ'ייס," אמרתי. "אתה יודע שאזה היה חד פעמי נכון?"
"אני לא מציע לך להתחתן איתי…" הוא אמר בחיוך.
"כן, טוב, אני לא עושה את זה לעיתים קרובות כול כך-"
"אני רואה את זה-"
"ואני באמת חייבת לעוף, אני מאחרת לאיזה משהו-"
"בסדר,"
"אז…ביי." אמרתי בעילגות מסוימת. הוא שכב שם והמשיך להביט בי בעניין, בחיוך מעט מרוצה שקצת עיצבן אותי.
"ביי, מגי." הוא השיב בשעה שמיהרתי להסתלק משם.

"איפה לעזאזל היית?!" דונה נראתה מעוצבנת מאוד כשנכנסתי אל החנות ומצאתי אותה יחד עם שתי חברותיה כשהן מודדות שמלות. זה היה חנות לשמלות ערב והיינו אמורות לבחור שמלות שושבינות. אבא שלי הכריח את דונה לעשות אותי שושבינה בחתונה שלה.
"מצטערת…" אמרתי. שתי החברות שלה לבשו שתי שמלות שונות; שתיהן היו מגוחכות באותה מידה.
"את נראית זוועה," דונה אמרה לי.
"תודה."
היא הציצה בי במבט נרגז לאור התגובה שלי ואז אמרה, "זאת לורן וג'ייני."
שתי הבנות לא נראו נחמדות במיוחד.
"וזאת טסה, אחותי…"
"-החורגת." תיקנתי אותה.
היא גלגלה את עיניה. לורן היתה בלונדינית, רזה וגבוהה וג'ייני היתה נמוכה יותר עם שיער כהה.
"בכול מקרה, מה את חושבת על השתיים שהן לובשות?"
"מזעזעות…" אמרתי.
"אני דווקא חושבת שהצהובה יפה," דונה אמרה והתעלמה ממני. "אם נוריד את החגורה פה ונוסיף אולי פרח," היא הצביעה על השמלה שלורן לבשה.
"זה יכול להיות נחמד," לורן אמרה ויכולתי לנחש מהבעת פניה שההרגשה שלה לגבי השמלה זהה לשלי והיא רק מנסה לרצות את דונה.
"אולי נקצר אותה גם?" שאלה ג'ייני. "עד הברכיים?"
"ג'ייני, השמלה הזאת בשביל החתונה שלי, לא למועדון זול בעיר-" ירתה דונה לעברה. ג'ייני הסמיקה.
"אפשר להוריד את המחשוף עוד קצת, אולי לעשות אותה קצת יותר נפוחה-"
"ופחות צהובה, אולי?" הצעתי. הצבע של השמלה כמעט עיוור אותי, במיוחד בהאנגאובר שיש לי.
"הצבע באמת לא יפה במיוחד," לורן אמרה בעדינות.
"יש גם בצבע שמנת," לפתע המוכרת של החנות הופיעה מאחורינו. "אני אביא לכן לראות." היא מיהרה להסתלק כדי להביא את השמלה.
בילינו כמעט שעה וחצי בתוך החנות כשאני יושבת על הספה מבלי לקום או להביע דעה בנושא. לדונה לא היה אכפת מהדעות שלי והיא בכול מקרה לא עמדה להקשיב לי; אני הייתי פה רק מתוקף בקשתו של אבי.
לאחר שחזרנו הביתה, ראיתי שהילארי בעיצומה של תכנון הארוחה לכבוד משפחתו של ארוסה של דונה; זאת היתה אמורה להיות המפגש הרשמי הראשון של המשפחות.
"איך היה?" אבא שלי מיד ניגש אלינו כשנכנסנו הביתה. אבא שלי היה איש גבוה עם שיער מלא ולבן; הוא היה מרשים ונאה מאוד לגילו.
"בחרנו את השמלה," דונה חייכה חיוך גדול לעברו, חיוך שאני אישית לא נתקלתי בו הרבה. "כמובן שיש הרבה תיקונים לעשות אבל התופרת אמרה שהיא יכולה לעשות לשלושתן במהלך החודש הזה."
"נהדר!" אבא שלי נשק לה בעדינות על הלחי ודונה הצטרפה לאימה בסלון.
"את לא נראית במצב רוח מרומם כמו דונה," אבי ניגש אליי ונשק לי גם כשהוא מחבק אותי בחוזקה.
"אף אחד לא במצב רוח מרומם כמו דונה, אבא…" ציינתי בציניות.
"לא הסתדרתן בחנות?" הוא שאל בדאגה מסוימת.
"הסתדרנו מעולה, כמו אחיות אמיתיות." עניתי.
הוא נעץ בי מבט רציני והחליט להתעלם מהעוקצנות. "לא חזרת הביתה אתמול." הוא אמר.
הרגשתי את עצמי מסמיקה. "פגשתי כמה חברות מהעיר וביליתי איתן בלילה." שיקרתי.
"ואת תהיי פה היום בערב לארוחת הערב עם הווסטונים?" הוא שאל.
"אני חייבת?" התחננתי.
"הם יהיו חלק מהמשפחה שלנו…את חייבת להיות פה."
אפשר לחשוב כמה ראיתי את המשפחה שלי בעצמי, שלא נדבר על המשפחה של בעלה של דונה, אבל לא ציינתי זאת בפני אבי. אמרתי לו שאני חייבת להתקלח ולעשות את עצמי ייצוגית לקראת ארוחת הערב ועליתי למעלה לחדרי הישן.
אבא שלי שימר את החדר הישן שלי כפי שהוא ולא נתן להילארי להפוך אותה לחדר כושר, כמו שהיא תכננה לעשות, ואהבתי אותו בשל כך. הוא תמיד קיווה שזה ימשיך להיות החדר שלי, בלי קשר לגיל שלי ולכמות הזמן שאני מבלה בו.
לאחר שהתקלחתי והתאפרתי קלות, שמתי שמלה בצבע כחול עמוק בלי שרוולים שהגיעה עד הברכיים שלי יחד עם סנדלים שטוחות. ירדתי למטה ומצאתי את אבא, דונה והילארי יושבים בסלון עם משקאות ומפטפטים. בירכתי אותם בנימוס ומזגתי לעצמי מים. לא הייתי צריכה אלכוהול אחרי אתמול.
"איך העבודה, טסה?" הילארי פנתה אליי.
"הרבה שעות, פחות מדי כסף, אבל אני מסתדרת." אמרתי.
"מה את עושה בדיוק?" דונה שאלה.
"עוזרת מנהלת בחברת תרופות לבעלי חיים."
"אז," דונה אמרה בקול לא נעים. "את מזכירה."
"ותזכירי לי מה את עושה בדיוק?" שאלתי אותה. "אה נכון, את יושבת בבית של אבא שלי ומלקטת ממנו כסף."
"טסה-" אבא שלי מיד התערב בטון של אזהרה.
"זה הבית שלה גם…" הילארי מיד אמרה בקול נרגז.
"בואי נסכים שלא להסכים בנושא הזה."
"מי את שתחליטי של מי הבית הזה?" דונה נראתה כועסת במיוחד.
"תפסיקו ומיד." אבא שלי אמר בקול רם והשתיק את כולם.
"היא התחילה!" דונה אמרה בקול מאשים של ילדה בת עשר.
"עוד מעט יבואו האורחים שלנו והוויכוח הזה הוא הדבר האחרון שאנחנו צריכים." הוא התעלם ממנה. אבא שלי תמיד היה מעורר יראה כשהוא כעס אז הפסקתי.
לפתע נראו אורות מכונית בחלונות ודונה קפצה מיד והתריעה שהם הגיעו בקול נרגש. הילארי קמה בעקבותיה ושתיהן ניגשו לכיוון הדלת. אבא השתרך מאחור וניגש אליי.
"תהיי נחמדה, טסה…" הוא ביקש ממני במבט רך.
הסתכלתי עליו והרגשתי לפתע מבוישת על ההתנהגות שלי. עשיתי תנועה של נעילת מפתח על הפה שלי והוא חייך קלות.
שמעתי את דלת הפתיחה נפתחת וקולות רבים מכיוון הכניסה. שנינו ניגשנו לשם אחר הילארי ודונה וראינו שני אנשים מבוגרים מרשימים; הגבר היה בעל שיער שחור מבריק עם שפם עבה כשהוא לבוש בחליפה מהודרת כהה, והאישה נראתה כבת שישים עם שיער בלונדיני רך וגלי שהגיע עד אוזניה וחיוך עדין ומעט ביישני.
"בוא יקירי-" הילארי קראה לאבי בחיוך גדול בשעה שפסענו לעברם. "זה ג'ורג' ולינדה ווסטון"
"וזה בעלי אדוארד טרנר…".
כולם לחצו ידיים בברכות לבביות. "וזאת טסה, הבת שלו." הילארי אמרה בקול מנומס להפליא כאילו לא רבנו רק לפני כמה דקות.
"איזה בחורה יפה את, טסה." לינדה ווסטון לחצה את ידי וחייכה אליי. היה לה חיוך מאוד נעים.
"נעים מאוד להכיר אתכם…" אמרתי ולחצתי גם את ידו של אדוארד.
"ואת נשואה?" אדוארד ווסטון שאל.
"לא שידוע לי…" חייכתי.
"בת כמה את?" לינדה ווסטון שאלה.
"עשרים ושלושה…"
"יש לך זמן…" היא אמרה.
"אני לא ממהרת…" אמרתי.
"איפה צ'ייס?"
"הוא מחנה את המכונית."
"צ'ייס?" פלטתי בהפתעה.
"בעלי לעתיד," דונה הפטירה לעברי בקור.
לפתע הבטן שלי התהפכה באי נעימות מסוימת ולפני שהספקתי להרגיע את עצמי שזה סתם צירוף מקרים מוזר, דלת הכניסה נפתחה שוב והופיע בה ארוסה של דונה.
צ'ייס ווסטון, הבחור ששכבתי איתו לילה לפני.
"היי, אהובי!" דונה נישקה אותו מיד כשאני מביטה בהם באימה.
"אני רואה שאני מפספס פה את החגיגה…" הוא אמר לה ונשק לה ברוך על הלחי והפנה לעברנו את המבט, ואז הוא קפא. הוא נעץ בי את מבטו בהפתעה ונראה מוכה אלם.
"צ'ייס, יקירי, תכיר," דונה לא הבחינה בשום דבר והמשיכה בשלה. "זה אימא שלי ואבא שלי,"
שנאתי כשדונה קראה לאבא שלי, כאבא שלה. הוא לא היה אבא שלה.
הילארי ואבי לחצו לו את היד כשאני השפלתי את עיניי וניסיתי להאט את המחשבות שלי; הבטן שלי המשיכה להתהפך והלב שלי דהר בתוך החזה שלי.
"וזאת טסה…"
הרמתי את מבטי שוב כדי ללחוץ לו את היד ברשמיות והוא בחן אותי לפתע בעניין גובר.
"טסה?" הוא הביט בי בסקרנות ונראה מבולבל מעט. בשבילו הייתי מגי עד עשר בבוקר היום.
"כן," מצאתי את קולי. "טסה".