בכוונה תחילה (סיפור חדש- פרק 1)

ישבתי על יד הבר בפאב כשכוס בירה חצי ריקה מונחת לפניי. היתה לי הרגשה מוזרה להיות בעיירה הזאת שוב. עברו כמעט חמש שנים מאז שעזבתי למכללה ועזבתי את הבית; הייתי מבקרת פה רק בחגים וגם זה רק אחרי שאבא שלי היה מתקשר אליי וכמעט מכריח אותי להגיע.
עכשיו עמדתי לבלות פה את החודש הקרוב בגלל החתונה הקרבה של אחותי החורגת.
איזה חרא.
עמדתי להתחמק מהעניין, התכוונתי לבוא רק ליום החתונה עצמה ולהתעלם כליל משאר האירועים הגרנדיוזיים המוגזמים שמסביב לחתונה, אבל אבא שלי שצפה את העניין התקשר אליי וגרם לי להבטיח לבוא. הוא רצה שאהיה חלק מההכנות והחתונה כולה; היתה לו עדיין תקווה שארגיש חלק מהמשפחה החדשה שלו למרות כול השנים הללו.
אבא שלי נישא מחדש לאישה מזעזעת ותאבת בצע אחרי שאימא שלי נפטרה כשהייתי בת שתים עשרה, אישה בשם הילארי דונר. להילארי היתה בת משל עצמה מנישואים קודמים, דונה, ילדה בת שש עשרה עם אישיות כמעט זהה לאימה.
כמו שאפשר לצפות, לא הסתדרתי עם אף אחת מהן. הילארי ניסתה לשים על עצמה הצגה אימהית אוהבת, אבל הייתי מבחינה במבטים חשדניים שהיתה מעיפה לעברי כשהייתי לידה, והרגשתי את הקנאה בעיניה כשראתה את הקשר ביני לבין אבי. היא רצתה שהוא יפתח קשר כזה אל דונה.
היא התחילה למשוך אותו יותר לכיוון דונה והחלה אט אט להרחיק אותו ממני מבלי שאף אחד מאיתנו ירגיש. רק אחרי שהגעתי לגיל שמונה עשרה הבחנתי עד כמה אבי ואני התרחקנו.
כשעזבתי למכללה, כבר הייתי צמאה להתרחק מהבית; אבא שלי ידע שאני לא מרגישה בנוח איתן והוא תמיד ניסה לקרב בינינו ללא הצלחה. לא הילארי ולא דונה סבלו אותי, ואני לא סבלתי אותן.
ועכשיו אני פה, עומדת להיות עם "המשפחה" שלי בחודש הקרוב. באותו בית. באותה עיירה.
לקחתי את הכוס מולי וסיימתי אותה בלגימה אחת.
"יום רע?" לפתע שמעתי קול עמוק מאחוריי. זה היה בחור צעיר באמצע שנות העשרים שלו.
הבחור התיישב במושב לידי והביט בי; הוא לבש חולצה מכופתרת שחורה עם מכנסי ג'ינס יוקרתיים, שיערו היה כהה ועיניו בהירות.
"זאת לא שורה קיטשית מדי בשבילך?" עניתי לו.
"מה רע בקיטשיות?"
סימנתי לברמן למלא לי שוב את הכוס.
"כול האגדות מורכבות מאוסף קלישאות…" הוא אמר.
"אתה אומר שאתה אוהב אגדות?"
"היי, אם יש שם בחורה חתיכה עם עור זך וטהור, אז אין לי שום דבר רע להגיד עליהם-"
הבטתי בו.
"אני צ'ייס," הוא חייך אליי. היה לו חיוך יפה.
בחנתי אותו לכמה רגעים והתלבטתי ביני לבין עצמי לכמה שניות לפני שעניתי לו, "אני מגי."
"אז מגי," הוא אמר וראיתי אותו מסמן לברמן גם להביא לו כוס בירה כמו שלי. "מה את עושה בשעה כזאת בפאב מפוקפק שכזה?"
"גרתי פה כול חיי," עניתי. "אין שום דבר מפוקפק בעיירה הזאת. מונהאוס היא עיירה לתפארת." גיחכתי.
"ואת לא גרה פה יותר?"
"באתי לפה למקרה מיוחד."
"מזל שלי."
הצצתי בו. "זה עדיין לא הוחלט." חייכתי בהתגרות.
"ואיך אני יכול להטות את העניינים לטובתי?" הוא שאל. עיניו הבהירות נצצו בזחיחות מסוימת שהיתה נערית ודי כובשת.
"אתה מאוד שחצן, צ'ייס," אמרתי לו. "אמרו לך את זה פעם?"
"תמיד חשבתי שזאת התכונה הכי טובה שלי…" הוא משך בכתפו ולגם מכוס הבירה שלו.
"שחצנות נחשבת כתכונה רעה במאה העשרים ואחת."
"אבל במאה העשרים היא נחשבה כלהיט,"
"אבל אתה חי עכשיו במאה העשרים ואחת." ציינתי.
"המאה הזאת הביאה איתה יותר מדי דברים לא טובים לחיינו, אני לא אוהב אותה." הוא אמר.
"כמו מה?"
"מארק צוקרברג ופייסבוק, פלאפונים, אפליקציות, ליידי גאגא, ג'סטין ביבר, אופניים חשמליות, סלפי…"
"ואו," התרשמתי. "מה הבעיה שלך עם פייסבוק?"
"לא נראה לי שאנשים מבינים עד כמה הפייסבוק הורס להם את החיים," הוא אמר. "עזבי את העובדה שהוא הרס כול תקשורת בין אישית אמיתית שהיתה בין האנשים, הם גם לא מבינים שהרשת החברתית הזאת שהם מסתכלים עליה כבמה לעצמם ולאגו המנופח יתר על מידה שלהם, חודרת לפרטיות שלהם באופן שהם לא מדמיינים לעצמם. האנשים כיום מטומטמים מדי להבין שהאינטרנט אוסף עלינו מידע ושומר את המידע הזה למטרות שימושיות משלהם. לא רק פייסבוק, גם הואטסאפ או כול אפליקציה שאת מורידה בעצם. תשימי לב פעם כשאת מורידה אפליקציה, לאיזה דברים הם נותנים לך ללחוץ "אישור" מבלי לשים לב אפילו."
השתררה דממה לכמה רגעים כשהוא סיים לדבר ושתה מהבירה שלו, וקלטתי שלפתע העניין שלי בו גבר.
"אז אתה לא אוהב את מארק צוקרברג אני מבינה," אמרתי בציניות לאחר כמה רגעים.
"לא הייתי מתנגד לכסף שיש לו," הוא משך בכתפו.
"גם אם הוא הרוויח אותה בצורה הזאת?"
"צריך להיות חרא כדי להרוויח כסף טוב," הוא חייך חיוך עקום.
הוא נראה טוב, לא יכולתי להכחיש את זה, והוא ידע את זה. לפתע מצאתי את עצמי נמשכת אליו מאוד.
הוא נתן לשתיקה קצרה לעטוף אותנו וראיתי אותו מוציא את הפלאפון מהכיס שלו, בודק את ההודעות ומחזיר למקום לאחר כמה רגעים.
"אז מה את אומרת?" הוא חזר לפנות אליי בחיוך קטן וזחוח. "הצלחתי להטות את העניינים לטובתי?".