בית ספר לעבריינים – פרק 10 ( לא לבעלי לב חלש ) .

" היה את האזכרה של אחיך " אמר המנהל
" מה .. למה לא יצאתיייי !! " אמרתי עצבנית שהרגל נרעדת בחוזקה
" אני מצטער.. " אמר מרכין את ראשו
" מה מצטער " אמרתי קמה שהכסא נחרק על הרצפה ואוזניי התקשו לשמוע
" אני לא ידעתי " אמר צועק
" מה את צועק מפגר ! " צעקתי והעפתי את הכסא על הקיר והוא נעמד כועס
" שיט מה אני עושה " אמרתי בליבי ורצתי מחדר המנהל יצאתי מבניין הבית ספר
" שקד " צעק שיי בא עליי
" לך ממני " אמרתי עצבנית ורצתי לעבר השער
" תנו לי לצאת " צעקתי בוכה אם ידיי מחזיקות את השער שאני מנסה להפילו
" שקד מה את עושה " אמר שיי מנסה לעצור בעדי
" תלך בבקשה " אמרתי בוכה מרביצה לשער
" שקד תפסיקי " אמר תופס את ידיי
" עזוב " אמרתי מנסה להשתחרר וידיו תופסות בי חזק
" תרגעי " אמר מוריד את ידיי תופס אותי ומחבק חזק
" שיי עזוב " אמרתי מרביצה בגבו
" זה לא מפריע לי " אמר לא מרגיש כאב
" דיי " אמרתי מעיפה אותו בחוזקה
הוא הסתכל מופתע עומד ולא זז
" שחרר " אמרתי מנגבת את הדמעות את ידיי
" שקד מה קרה " אמר אררז שיצא במהירות בחוץ
" איך יוצאים מפה ? " שאלתי בשלוותתיו
" למה ? " שאל ארז " אל תגיד לה " אמר שיי וארז מסתכל עליו ושוב אליי
" למה ? " שאל
" איך יוצאים ! " צעקתי בוכה שוב
" בואי " אמר ארז מחבק אותי חזק " אני אקח אותך " אמר עוזב ומחזיק בידיי
ושיי נעמד מסתכל עליינו
" מהר צאי שלא יראו " אמר מכניס אותי בין ההרווח בגד ובאדמה
" תודה " אמרתי מנגבת את הדמעה ורצה
הגעתי ליער מול ביתי המשכתי לרוץ שכול ידיי אים דמעותיי
הגעתי לחצר " פוו " נשמתי נשימה הרמתי את השטיח לקחתי את מפתחותיי
נכנסתי הביתה עולה לחדרו של אחיי
* " אמא , אבא ?! " צעקתי שאני נכנסת אם תיקי מהבית ספר לבית
" דן , " שאלתי צועקת עולה לחדרו
" דןן ! " צעקתי שהוא היה בחדרו שוכב על המיטה מלא בדם ואולר סכין חד לידו מלא בדם
" דן " צעקתי לוקחת את הסכין בידי מסתכלת עליו זורקת לרצפה ומנסה להזיז את דן , דמעה זלגה לה
התקשרתי לאמא במהירות " אמא ! דן ברצפה , אם דם " אמרתי בקושי נושמת מסתכלת עליו וזורקת את הפלאפון מידי בלי להשים לב בכלל והפלאפון מתנפף לו שהזכוכיות מתפוצצות לכיוונים
תוך חמש דקות אמא הגיעה
" דן , שקד " צעקה ואני בוכה מסתכלת על דן
" אמא " צעקתי שאני רצה במדרגות אלייה אוכזת את ידה ורצה איתה בחזרה לחדרו של דן
" מה קרה ? " שאלה מודאגת בקושי נושמת
" באתי מהבית ספר ודן היה ככה " אמרתי מנסה לנשום ולא להסתכל על הדם
" אמא מה קרה לו ? " התחלית לבכות לחבק את אמא בוכה
" הוא מת " אמרה בוכה מתקשרת לאמבולנס ולאבא
" מה קרה ? " שאל איש שבא אם האמבולנס
" תשאל אותה " אמרה אמא בוכה ומצביעה עליי
" מה קר.. *
" מה את עושה פה ?! " שאלה אמא עוצרת את זיכורני ונכנסת לחדר
לא עניתי הורדתי רק את ראשי שמתי את ידיי על ראשי התיישבתי על הרצפה ובוכה לי
אמא בכתה גם ולא העזה להתקרב אליי
" למה לא אמרת לי ! " אמרתי קמה מורידה את ידיי ומנגבת את פניי
" ואז מה תרצחי גם אותי ! " צעקה אמא
" מה ? " שאלתי מופתעת ..
" איך נכנסת ? " היא שאלה לא מבינה
" שטיח " אמרתי צוחקת " לא מצאתם עוד מקום רק את המקום שלי " אמרתי לה
היא לא ענתה ורק התסתכלה עליי
" שלא תעזי לחזור לפה שוב ! " אמרה עצבנית
" מה תעשי לי ? " אמרתי צועקת עלייה מתקרבת אלייה בלי פחד
" למה את שונאת אותי ? " שאלתי במהירות שדמעה מנסה לצאת מעייני
" אף פעם לא אהבת אותי , אף פעם לא חיבקת אותי כמו שחיבקת את דן !
אף פעם לא העזת לקנות לי מתנה , תמיד שכחת את הימי הולדת שלי ! ,
רק אבא היה מזכיר לך אותם , תמיד רצתי שתתייחסי אליי גם
שתחבקי אותי , שתנשקי אותי , שתאהבי אותי , אף פעם לא הרגשתי שאת אוהבת אותי ! "
אמרתי לה בוכה לא מבינה למה זה קורה לי
" בגלל זה הרגת את דן !? " אמרה בלחש בוכה
" אני לא הרגתי אותו אני תמיד אהבתי אותו ! הוא אהב אותי באמת !
הוא שמר אליי בבית ספר שהיו מרביצים לי , הוא זה שדבר איתי שכולם שנאו אותי
הוא זה שקנה לי סוכרייה ליום הולדת שלי שאת שכחת ! " אמרתי בלב כואב בוכה
הלכתי במהירות לארון שלו פתחתי אותו ולקחתי את החולצה שהוא הכי אהב
החולצה שקניתי לו ביום הולדת החולצה הלבנה אם הציור של האוזניות הצבעונית
לקחתי אותה לידיי הרחתי אותה החזקתי בידיי
" אף פעם לא רצית אותי , לא אהבת אותי ,
אני הולכת את לא תראי אותי יותר זה מה שאת כול כך רוצה " אמרתי בוכה מחזיקה
את חולצתו של דן ויורדת במדרגות
" שקד " אמר אבא שראה אותי וחבק אותי
" זה בסדר אני לא הולכת אל תסבלו . " אמרתי יוצאת לא מחזירה לאבא חיבוק
" אני אוהב אותך כול מה שאת צריכה תגידי לי " אבא אמר שהייתי בגינה
רצתי לבית הקברות ושם אני רואה את