בית חולים. אהבה. ומה שבאמצע -פרק 1

שנה לפני:

"בואי מותק, תעלי על המשקל" האחות החדשה והשמנמונת שעל התג שלה היה כתוב ´אמבר´ מחייכת אלי בחיוך נחמד ומציבה את המשקל ליד מיטתי, אחד מהאויבים השנואים עלי. אני נאנחת ויורדת מהמיטה ועולה על המשקל. כאשר החלוק שלי טיפה מטפס במעלה רגלי האחות אמבר משמיעה קול צפצוף קטן למראה הרגל שלי. אני מתעלמת ממנה ועולה על המשקל, בהתחלה אני לא טורחת להסתכל על המספר, מה זה כבר משנה?. אבל כמובן שלא יכולתי שלא. אני מסתכלת על המשקל. יופי. האחות אמבר רושמת את הנתונים בדפים שהיא צריכה למלא ומצמידה אותם בחזה למיטה.
"את יכולה לחזור לשכב" היא אומרת
"לא." אני עונה "אני מעדיפה להסתובב"
"אני לא יודעת אם יש לך אישור לזה" היא ממהרת לומר. הצבעתי לכיוון המיטה שלי
"יש לי, תסתכלי בדפים שם". האחות אמבר מוציאה את הערמת דפים שוב ועוברת על הדפים שמצורפים למיטתי
"אהה.." היא אומרת "בסדר. רק לשעה"
"יש לי אישור היום?" לא יכולה לעצור את השאלה מלצאת מפי
"מה?" האחות אמבר שואלת וניראת מבולבלת
"אהה…" רואים שהיא חדשה פה. "יש לי אישור לקבל אורחים?" אני שואלת בתקווה
"הממממ.." היא מהמהמת ובודקת בדפים, כאילו שהיא לא זוכרת מה המשקל שלי "לא מותק, אני מצטערת." היא עונה. אני נאנחת
"זה בסדר. תודה" אני אומרת ומתחילה ללכת לכיוון הדלת היוצאת מחדרי
"דיאנה?" האחות אמבר קוראת ואני מסתובבת אליה
"יש לך בדיוק שעה" היא אומרת
"בסדר".

המסדרונות של בית החולים הם לא משהו מלבב כל כך, את זה כבר למדתי לפני שלושה שבועות כשרק הגעתי לפה, אבל אין לי אישור קבלת אורחים כל הזמן הזה ובטח שאין לי אישור יציאה מבית החולים ולכן זאת האופציה היחידה שלי לרענן את עצמי קצת.
לא ראיתי את המשפחה שלי מאז שאני פה, עד כמה שזה טיפשי אני טיפה מתגעגעת לחיבוק של אמא או לזיופים של אבא במקלחת או לאוזן הקשבת מלואי, אחי הגדול אבל אני הבאתי את זה על עצמי, אין לי על מה להתלונן. אני זאת שכבר למעלה מחודשיים דוחפת את האצבע לגרון ומקיאה את כל מה שאני אוכל רק בשביל להראות מושלמת, אני עשיתי את זה לעצמי ולא אף אחד אחר.
אני מטיילת לי במסדרונות ויוצאת מהמחלקה לטיפול ´אנשי האנוקסיה´ כמו שאני ועוד כמה בנות ובן אחד קוראים לזה במחלקה שלנו וממשיכה לכל מיני מחלקות, מחלקת היולדות ששם נשים היו בוהות בי בלי בושה בטח מתפללות שילדיהם החדשים לא יראו כמוני, ומשם למחלקת המתים אבל מסלקים אותי מהר מאוד משם ולאחר מכן לכל מקום אחר שלוקחות אותי רגליי.
"היי!" נשמע קריאה מאחורי. אני מסתובבת ורואה את האח טרוי החתיך
"אוה.. היי טרוי" אני אומרת
"היי. דיאנה את לא אמורה להיות במחלקה שלך?" הוא שואל ישר ולעניין, כמו תמיד
"אתה לא אמור להיות במחלקה שלנו?" אני שואלת שאלה תחת שאלה ומרימה גבה
"דיאנה.." הוא נאנח "אני שאלתי קודם" הוא אומר לבסוף
"יש לי שעה של טיול" אני אומרת
"דווקא כאן?" הוא שואל ומצביע על השלט שבו היה כתוב ´מחלקה לחולי הסרטן´
"כן" אני אומרת כאילו אני יודעת מה אני עושה
"טוב" האח טרוי אומר ומניד בראשו באי אמון
"ברשותך.." אני אומרת וממשיכה בהמשך המחלקה רק בשביל להראות לו שבאמת התכוונתי לטייל פה ושלא סתם ריחפתי מבלי לשים לב לאן.

————
אני אשמח לתגובות:C

ולמי שפיספס:
ההקדמה-
https://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94/%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%97%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94-%D7%95%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%A6%D7%A2.html