בית המשפט המחוזי בירושלים פרק ט"ז

הנוף שניגלה לנגד עיניהם הימם אותם, הפנורמה אדירה, אורות נוצצים, האווירה ביניהם הייתה מיוחדת במינה האווירה הייתה משהו שלעולם לא יוכלו ולא ירצו לשכח.

עבר זמן רב מאז עלו לסוויטה קובי חייך מדי פעם לרינת ולחש "אני שמח לראות אותך כל כך שקועה ונהנית מהיופי האדיר הזה שפרוס בפנינו."

"נכון קובי אני ממש מאושרת לראות את הפנורמה הזו את כל היופי וכמובן נהנית מחברתך מר רוזן למען האמת פרופסור רוזן רקדן אדיר."

"תודה חמודה"

העייפות החלה נותנת אותותיה על רינת והיא נפרדה מקובי כאשר היא נותנת לו נשיקה קטנה על הלחי הפנים שלה הסמיקו מאד והלב פרפר ופרפר.

הוא ליווה אותה למעלית חייך אליה והמעלית נסגרה.

רינת לא האמינה כיצד גבר מדהים שכמותו לא מנסה בשום פנים ואופן לגרום ליחסים אחרים מעבר לידידות שקיימת ביניהם.

הוא פשוט מלאך חשבה רינת והיא מתחילה להתאהב בו חזק חזק.

אין מצב שלא מתאהבים באחד שכמותו. גבר נאה , חטוב, נדיב,אדיב ו, הכל בגבר אחד שהוא לא שלה הוא של רעייתו והוא אבא לבתו וסבא לנכדתו הטרייה

היא הגיע לחדר שלה ועל הכרית היו מונחים כמה חפיסות שוקולד שוויצרי וכרטיס ברכה לצידם: "אוהב אותך א, ך לא אנצל אהבה זו כ, י את בחורה צעירה , יפהפייה, ואני אבא וסבא , לא אנצל את האהבה האדירה שהצטברה בתוכי, מאותו רגע שפגשתי אותך ברחבה של בית המשפט ואם הייתי מתעקש יפה שלי היית מגיעה אתי לכאן אך לא התעקשתי ואני גאה בכך"

"ליל מנוחה נשמה שלי אני חווה אשר אדיר איתך"

רינת קראה את הפתק יותר מפעם אחת יצאה מחדרה ועלתה לסוויטה היא נקשה קלות על הדלת קובי כאילו המתין לה , היא חיבקה חזק חזק אותו ושפתותיהם נפגשו , שפתותיהם שזה זמן רב מבקשים להיצמד.

רינת מיהרה להיכנס למעלית לעבר החדר שלה.

המשך יבוא