בית היתומים שלי / פרק 1 + סיפור משותף עם אילנה2.
פרק ראשון:
הרכבת הטלטלה וראשי נחבט בחלון, הבטתי החוצה. הנוף השחור של הגבעות גרם לי להיזכר בעפר הבית שלי, שעכשיו הוא רק ערימה קטנה של קרשים שרופים ומקום מותם של שני אנשים שאהבתי.
קול עמוק של דבר הקפיץ אותי, הרמתי את ראשי וראיתי אדם בן ארבעים בערך, עם שיער מאפיר בכמה מקומות ועיניים כחולות ועמוקות.
"אני יכול לשבת?" הוא שאל ואני הנהנתי בשקט.
"מה שמך?" הוא שאל אותי.
"דניאל." עניתי וניסיתי להיות נחמדה: "ומה שמך?" שאלתי.
"פיטר, אני מאנגליה." הוא אמר ואני גלגלתי עיניים, תמיד שנאתי אנגלים.
"את לא רוצה לדבר? רק תגידי ואני אעזוב אותך. אני פשוט אוהב להתעניין בתלמידים חדשים." הוא אמר.
"פשוט עברו עלי יומיים קשים, זה לא שאני לא רוצה לדבר איתך, אני פשוט צריכה קצת זמן לעצמי." אמרתי והוא חייך ואמר: "אין בעיה."
שאר הנסיעה נמשכה בשקט, לא דיברנו ואני יכולתי לטבוע במחשבות כמה שרציתי כשסופסוף הנוף התחלף מכבישים עירוניים ועצים באופק לדיונות חול וגמלים והשמש החלה לשקוע באופק הרכבת עצרה באופן פתאומי והדלתות נפתחו, אני ופיטר מיהרנו ליציאה לפני שכל הילדים יחסמו אותה.
פיטר הוביל אותי בין המוני ילדים שירדו לרציף, אל מבנה קטנטן שהיה אחור להיות בית היתומים, למרות שפיטר נראה גאה במקום העלוב אני ממש לא התרשמתי: הסדקים בקירות העידו כמה ישן הוא היה, המקום עצמו היה קטנטן ולא הבנתי איך כל הילדים יכולים להתאכסן בתוכו, הרי צריך גם חדר אוכל, חדרי לימוד וחדרי שינה, וכל המקום היה בערך בגודל של בית ספר ממוצע, ואחרי כל זה גם השלט הקטנטן שהודיע על: בית יתומים על שם הרצל לא הוסיף למקום הזה יופי.
לא הספקתי להביט בכניסה פעמיים כי גל של ילדים סחף אותי ואת פיטר פנימה, לאולם הרצאות בינוני עם בקושי חמישים כיסאות, במה קטנה ולוח שכיסה חצי קיר.
התיישבתי בשורה האחרונה, הרבה ילדים ומורים עברו ולפתע התיישבו לידי ילדה וילד שהתווכחו בקולי קולות. בגלל שכאב לי הראש והם עלו לי על העצבים צעקתי עליהם: "דיי! יש כאן עוד אנשים חוץ מכם אתם יודעים!"
הם הביטו בי בהפתעה ואז הילדה אמרה: "אני מצטערת פשוט התווכחנו על משהו ממש חשוב."
"זה בסדר, את לומדת כאן?" שאלתי אותה כשאני מנסה לפתח שיחה ידידותית שתכפר על ההתפרצות שלי מקודם.
"ברור, אחרת למה לי לבוא לשממה הזו?" היא אמרה ואני הסכמתי איתה.
"איך קוראים לך?" שאלתי, הרגשתי ממש תלותית ומעצבנת אבל הייתי צריכה חברים במקום הזה, והיא אולי תהיה בדיוק החברה שאני צריכה.
"לי קוראים נעמה וזה אושרי, הוא הומו. על זה התווכחנו." היא אמרה ושאלה: "ואיך קוראים לך?"
"דניאל. אני חדשה כאן אז תוכלי להראות לי הכל פה?" שאלתי אותה.
"ברור, מיד אחרי הרצאת הפתיחה." היא אמרה והאורות באולם כבו, ועל הבמה עלתה האישה הכי שמנה שאי פעם ראיתי.
תגובות (3)
נחמד כתיבה יפה תמשיכי
הרעיון ומגניב והכתיבה יפה ובכלל אני מתה על סיפורים על בתי יתומים (סוג של שריטה >< ) אבל את יודעת מה ממש היה יכול להיות מגניב … עם היית כותבת גם הקדמה כי חסרים מלא פרטים :)
ויש לי שאלה הסיפור מתרחש במקרה בישראל ?
כן זה בישראל, אני ואילנה לא עשינו הקדמה כי רצינו לעשות סיפור מקצועי ויפה.