בית היתומים- פרק 9

~נקודת מבט גלי~
"אממ.. את בסדר?" שמעתי קול מעליי. לא אני ממש ממש לא בסדר. מה בדיוק גורם לו לחשוב שאני בסדר?! זה שאני יושבת פה לבד, או זה שאני בוכה פה בהיסטריה כבר שעות.
שתקתי. שיבין לבד. זה לא כזה קשה.
"לא בסדר…?" הוא שאל בהיסוס, "בסדר…? לא מדברת עברית..?" הוא אמר וגרם לי לצחוק.
"אוקיי, מבינה עברית" הוא אמר, ונשמע מרוצה. הורדתי את הידיים שלי מהעיניים, וניגבתי את הדמעות. הבטתי למעלה וראיתי בחור גבוה שנראה יותר גדול ממני, עם רסטות שחורות לראשו ועיניים מיוחדות בצבע ירוק כזה. היה לו עגיל בגבה. הוא התיישב לידי.
"אני יובל" הוא הציג את עצמו.
"גלי" עניתי, ושמתי לב איך הקול שלי רועד בגלל הבכי.
"אז למה את פה לבד, גלי?" הוא שאל, וכשאמר את שמי הוא חיקה את הקול הרועד שיצא לי, וגרם לי לצחוק.
"שרתי קריוקי, ושכחתי באמצע את המילים" אמרתי, ואז נזכרתי בכישלון הנוראי שלי ופניי החמיצו. חשבתי על זה שמיה בחיים לא הייתה שוכחת את המילים של השיר באמצע הקריוקי. בעצם מיה בחיים לא הייתה מסכימה לעלות להופיע. היא שונאת שמסתכלים עליה. בגלל זה היא גם שונאת ללכת לבריכה. מעניין איך היא מסתדרת.
"את בכלל מקשיבה לי?" הוא שאל וגרם לי להתנתק מהמחשבות שלי, ולהביט בו במבוכה, כי באמת לא הקשבתי לו.
"אמרתי שאת לא צריכה לבכות בגלל פאקינג קריוקי" הוא אמר.
"בן כמה אתה?" שאלתי, בלי קשר למה שהוא אמר לפני.
"17" ידעתי שהוא גדול ממני.
"אני בת 15" אמרתי בשקט. הוא משך בכתפיו.
"אז למה אתה מסתובב פה לבד?" שאלתי, ושמתי לב שאני דיי חוזרת על השאלות שהוא שאל אותי מקודם.
"הייתי במסיבה עם חבר שלי, אבל הוא פרש עם חברה שלו הביתה אז אני נתקעתי לבד. אז הלכתי" הוא אמר, ושאלתי את עצמי למה הוא כלכך פתוח איתי.
"לך יש חברה?" שאלתי. עוד הבדל ענק ביני לבין מיה, זה שהיא הייתה מתה לפני שהייתה שואלת שאלה כזאת.
הוא הינהן, "קוראים לה תמרה"
"היא יפה?" שאלתי. זה גרם לי לחשוב על נדב.
הוא חייך חיוך חולמני "הכי יפה" הלוואי ומישהו היה אומר את הדבר הזה עליי.
כנראה שפניי נראו עצובים במקצת, כי יובל שאל, "קרה משהו?"
"הכל קרה.." נאנחתי. "ההורים שלי מתו והעבירו אותי ואת אחותי לפנימיה מפגרת, ויש ילדה בחדר שלי ששונאת אותי ממש, ועוד אחת ששונאת אותי כי דיי גנבתי לה את החבר, אבל זה לא משנה כי הוא לא ממש מדבר איתי ו-"
הוא קטע אותי, "חכי רגע!" הוא ראה שאני ממשיכה לשתוק. "תקשיבי, איבדתי אותך לגמרי" הוא אמר וגרם לי שוב לצחוק.
"אוף לא משנה" אמרתי בייאוש, אבל אז הוספתי חיוך קטן.
"תגידי, את תמיד כזו לחוצה?" הוא שאל וש את ידיו מאחוריו, ונשען עליהן.
"כן. זה אחד מההבדלים ביני ובין אחותי" אמרתי ונאנחתי.
"טוב אני חושבת שאני אחזור" אמרתי וקמתי. יובל קם אחרי, וכצפוי הוא היה גבוה ממני בקצת יותר מראש. הוא אסף את הראסטות שלו לקוקו.
"רוצה לתת לי את הטלפון שלך? שנהיה בקשר" הצעתי. ממש רציתי לשמור איתו על קשר. המחשבה על זה שיהיה לי ידיד כמו יובל גרמה לי לחייך.
"בטח" הוא אמר בחיוך והחלפנו מספרים. הוא נופף לי לשלום והתרחק.
התחלתי לחזור לכיוון המועדון. אני לא אספר למיכל, נעמי ונועה על יובל. הן לא יבינו. הן לא יבינו את זה שאנחנו בסך הכל ידידים. הן יחשבו שאני מאוהבת בו או משהו, מה שלא נכון. וגם אם זה כן היה, הייתי מעלימה את הרגשות האלו. אני רוצה שיהיה לי ידיד כמו יובל, וגם אין לי כוח להכנס לעוד סיפור אהבה טיפשי, כמו עם נדב.