בית היתומים- פרק 8

-נקודת מבט גלי-
"תקשיבי, יש פה קריוקי ממש קרוב, רוצה שנלך?" לחשה לי נעמי. נעמי היא הילדה החדשה שהכרתי, היא לא אוהבת את הבנות שבחדר שלה אז היא מסתובבת עם מיכל ונועה, ועכשיו גם איתי.
"מה, זה מותר?" שאלתי. יצאנו כבר מהמים, ועכשיו ישבנו על הכסאות שלנו, מתייבשות.
"לא כלכך, אבל אנחנו במילא נשארים בבריכה עד הערב, וזה באמת קרוב" אמרה נועה. כנראה שהן עשו את זה כבר פעם.
"זה לא מסוכן? עם יתפסו אותנו יענישו אותנו !" אמרתי בלחץ. אני לא רוצה להסתבך עכשיו עם הפנימיה הזאת.
"נו באמת למה שיתפסו? הם באים לכאן רק בערב כדי לקחת אותנו בחזרה, ועד אז אנחנו ברשות עצמנו. אני מתערבת איתך שכבר יש שם לפחות שתי חבורות מהשכבה שלנו." אמרה מיכל. טוב נו, אני באמת אוהבת קריוקי.
"טוב בסדר" הינהנתי. התלבשנו במהירות, ולקחנו כסף שהבאנו. את הכסף פה מרוויחים בעבודות שירות לטובת הפנימיה, עבודות בחופשים, מה שנשאר מההורים, ואצל חלק זה אפילו מגניבה. את שלי קיבלתי מעבודה בחופש שהייתה לי, עבדתי בבריכה בתור מצילה. וקיבלתי גם חלק ממה שנשאר לנו מאבא ומאמא פלוס מה שהביאו המכירות של הדברים שלנו.
יצאנו מהמתחם של הבריכה בשקט, והתחלנו להתקדם. אחרי עשר דקות הליכה בערך הגענו. השעה הייתה שש בערב כך שהמקום היה דיי מלא. הוא היה גדול והבחוץ שלו היה צבוע בלבן, ובפנים הוא היה סגול בהיר. הוא היה מלא בשולחנות עגולים קטנים כאלו, ובאמצע המתחם הייתה במה גדולה בצבע שחור, שבהתחלתה היה עמדת די-ג'יי, ומעל הבמה היה מסך עצום, כנראה להציג את מילות השיר.
התיישבנו ארבעתנו סביב שולחן אחד והסתכלתי סביב, והיווכחתי לראות שמיכל צדקה; סביב שולחן אחר ראיתי את דניאל, לוטם, ירין וליאור. כנראה שגם נועה הסתכלה סביב, וכשקלטה את דניאל סביב אחד השולחנות פניה החמיצו והיא סובבה את ראשה.
"אוקיי ועכשיו, לחלק הגדול של הערב, התחרות!!" הרעים הדי ג'יי בקולו, וכל האנשים שישבו סביב הבמה מחאו כפיים בהתרגשות כולל נועה, נעמי ומיכל.
"מה זה התחרות?" שאלתי אותן.
"זה קטע כזה של המועדון. הדי-ג'יי בוחר שמונה ילדים, ארבע בנות וארבעה בנים, והם שרים שיר אחד קבוצתי, ואחד סולו של מישהו שנבחר על ידי הקבוצה.,ואז בסוף הדי-ג'יי אומר לקהל למחוא כפיים, ומי שמקבל יותר כפיים מנצח ומקבל חבילה עצומה מלאה בשוקולד. זה ממש שווה" ציחקקה מיכל.
"אהה ועם את נבחרת, את לא יכולה להתנגד" הוסיפה נועה.
"ומה עם אני לא אוהבת לשיר? עדיין אי אפשר להתנגד?" שאלתי בלחץ. למרות שכמעט אין מצב שיבחרו בי, אני הרי חדשה ואף אחד לא מכיר אותי.
נעמי ניענעה בראשה. נועה הרימה את ידה כדי לקרוא למלצרית.
"עכשיו, כמו שכולכם יודעים יש שתי קבוצות, הבנות והבנים. בכל קבוצה ארבעה ילדים. אני רק מזכיר, עם נבחרת אין לך שום דרך להתנגד!!" אמר הדי-ג'יי וצחק.
"אוקיי, הנבחרת הראשונה" אמר הדי-ג'יי במתח, "הילדה עם השיער האדום משולחן 7!!" נשמעו מחיאות כפיים נרגשות, וילדה עם שיער אדום בוהק וחולצת בטן כחולה וג'ינס. היא עלתה לבמה בחיוך זורח, וקיבלה מקרופון מהדי-ג'יי.
"איך קוראים לך?" הוא שאל.
"אופל" היא אמרה, לא מורידה את החיוך הענק מהפנים שלה, והקהל מחא לה כפיים.
"עכשיו אתה, חולצת פרחים" קרא הדי-ג'יי ובחור עם משקפיים עגולים וחולצת הוואי עלה לבמה בהיסוס. הוא קיבל מיקרופון.
"קוראים לי תומס" הוא אמר בשקט. והקהל מחא כפיים.
"את, בלונדה משולחן 2" הוא אמר וילדה בלונדינית ונמוכה מאוד שלבשה חצאית ג'ינס וגופיה סגולה. גם היא קיבלה מיקרופון.
"קוראים לי אריאל" היא אמרה וסידרה את שיערה הבלונדיני.
"אתה, שיער קצוץ שולחן 4" השולחן של הילדים מהשכבה שלהם. סובבתי את ראשי מהר וקלטתי את דניאל עולה לבמה, מחויך.
"דניאל" הוא אמר בביטחון ונעמד ליד תומס. נועה בלעה את רוקה.
"דניאל נראה ממש טוב בבגדים האלו" היא אמרה בשקט.
"את, שיער שחור עם פסים משולחן 15" קרא הדי-ג'יי. שולחן חמש עשרה זה השולחן שלנו. ולי יש שיער שחור. ופסים. אוי לא.
"נו," לחשה לי נעמי. בלעתי את רוקי ונעמדתי. הלכתי לכיוון הבמה ושמעתי מחיאות כפיים. עליתי לבמה ומתחתי את השמלה הורודה שלי. הוא נתן לי מיקרופון.
"קוראים לי גלי" אמרתי לתוכו ונשמתי עמוק. אני לא אוהבת לשיר, וילדים מהשכבה שלי עומדים לצפות בי. טוב לפחות אני ישיר רק שיר אחד, וזה ביחד עם עוד ארבע בנות. אני מרחמת על זו שתקבל את הסולו. לא הקשבתי לשמות של מי שעלה, אבל לידי נעמדה מישהי עם שיער קצוץ, ג'ינס וחולצת טריקו פשוטה. אצל הבנים היה את דניאל, את תומס ושניים שנראו דיי אותו דבר עם שיער חום ארוך מאוד אחד מהם, והשני עם שיער קצוץ. לשניהם היה עיניים שחורות.
"אוקיי עכשיו לקבוצות יש זמן התייעצות, לגבי השיר הראשון" אמר הדי-ג'יי ושם טיימר על המסך של שלושים שניות.
"אוקיי, אנחנו עושות את השיר happy של פארל וויליאמס. אני אתחיל, אחרי גלי, ביחד, אריאל, נגה ושוב ביחד." אמרה אופל. כנראה שלשלישית קוראים נגה.
כולנו הינהנו, ושמענו את הספירה לאחור של הקהל, "שלוש.. שתיים.. אחת.." ומחיאות כפיים סוערות.
אופל ניגשה לדי-ג'יי ואמרה את שם השיר שלנו. הוא הינהן והכניס את המילים על המסך הגדול. אני, אריאל ונגה נעמדנו בשורה, ואופל מלפנינו. לא הבנתי למה היא החליטה שאני שנייה. (מציעה לכם להתחיל לנגן את השיר Happy Pharrell Williams )
השיר התחיל להתנגן, ואופל החלה לשיר לתוך המיקרופון "It might seem crazy what I'm about to say" הקהל הריע, "Sunshine she's here, you can take away" היא המשיכה. הקול שלה נשמע ממש טוב. היא הצביעה לעברי, "I'm a hot air balloon, I could go to space" התחלתי לשיר וצעדתי קדימה. לפחות זה היה שיר שאני מכירה טוב.
"With the air, like I don't care baby by the way" המשכתי והקהל מחא כפיים בקצב של השיר. בפזמון שלושתנו שרנו יחד, ואז בבית הבא שרו אריאל ונגה. במזל, הדי-ג'יי בחר בנות שיודעות לשיר. כאילו, חוץ ממני. לא יודעת למה הקהל הריע לי בכלל.
בסוף השיר הקהל נעמד ומחא כפיים במרץ. לא נמאס להם למחוא כפיים?
הבנים שרו את השיר royals של לורד. הם עשו את זה ממש יפה והקהל השתגע עליהם. מסתבר שדניאל יודע לשיר ממש טוב.
"אוקיי, מי עושה את הסולו?" שאלה אופל. היא התנהגה כמו המנהלת של הקבוצה שלנו.
"לא את?" הופתעתי. הייתי בטוחה שהיא יישר תתנדב לעשות אותו.
"הו, לא" היא אמרה בחיוך והנידה בראשה. "נו אז מי רוצה?" היא שאלה שוב. אף אחת מאיתנו לא רצתה.
"עוד עשרים שניות להחלטה!!" קרא הדי-ג'יי.
"נו קדימה!!" היא קראה.
"אני יעשה" אמרתי לבסוף. רגע, מה?! למה לעזאזל התנדבתי לעשות את הסולו?! אוי לא. אוף. למה אני כזאת לא חושבת לפני שאני עושה דברים?!
אופל הייתה מרוצה, "מה תשירי?"
"Wrecking Ball של מיילי סיירוס." אמרתי. השיר האהוב עליי. שרתי אותו יותר ממאתיים פעם, זה יילך טוב.
התחלתי את השיר, והגעתי לפיזמון. שרתי ואז קרה הדבר הכי נורא בעולם. שכחתי את המילים. התחלתי למלמל מילים לא קשורות והעיניים שלי התמלאו בדמעות. לבסוף נעמדתי באמצע הבמה, השיר ממשיך להתנגן. ואז הנחתי את המיקרופון על הריצפה וברחתי משם. יצאתי החוצה והתיישבתי על המדרכה. חפנתי את פניי בכפות ידי והתחלתי לבכות. למה אני כזאת כישלון?