בית היתומים- פרק 14

~נ.מ. גלי
הגענו לחדר של יובל\פלג והוא סגר את הדלת והתיישב על המיטה. החדר היה ריק למעט מיטה אחת, שלוש מזוודות שעמדו ליד הארון, וחלון יחיד וגדול על הקיר החיצוני.
"אתה ישן לבד?" התפלאתי.
"כן. בגלל שהגעתי באמצע שנת הלימודים הם לא מצאו לנכון לשים אותי עם חבורת ילדים שאני לא מכיר" הוא אמר ונשכב על המיטה מניח את ידיו תחת ראשו.
"ועכשיו נחזור לסיבה האמיתית שאני פה, כי החבר שלי גם ככה מעוצבן כשאני ננעלת להרבה זמן עם ילדים חדשים בחדר" אמרתי בעוקצנות, והוא השתנק, "יש לך חבר?"
"דא" אמרתי והתיישבתי גם אני על המיטה שלו, מחכה למוצא פיו.
"אוקיי אז ככה: אני וכמה חברים שלי יצאנו ממסיבה, וראינו אותך מרחוק. מרחוק את נראית פריקית לגמרי, עם כל הצבעים האלה בשיער, אז הם התערבו אותי אם אני משיג את הטלפון שלך. אז הלכתי והתחלתי לדבר איתך, ואז הפלת עליי את כל החיים שלך בבת אחת, והרגשתי שזה דפוק להתחיל איתך אחרי זה, ואז הצחקתי אותך והיה לך צחוק ממש חמוד, אבל עדיין הרגשתי דפוק… ואז הצעת שנחליף מספרי טלפון, אז בקיצור יצא שניצחתי בהתערבות וגם הכרתי אותך" הוא סיים, כאילו כל מה שהוא סיפר אמור להחמיא לי עכשיו. הכיתי אותו ביד.
"זה על זה ששיקרת לי" הכיתי אותו שוב, "וזה על זה שחשבת שאני פריקית"
"עכשיו אנחנו תיקו?" הוא שאל, משפשף את ידיו בחיוך.
"בערך" אמרתי.
"למה את עוד מעוצבנת?"
"כי חשבתי שיש לי ידיד בן 17 עם ראסטות שבאמת אכפת לו מבנות מפגרות שבוכות באמצע הרחוב" אמרתי וגיחכתי.
"נו, אבל עכשיו אכפת לי ממך, זה יותר חשוב לא?" הוא אמר ואחרי היסוס קל, הינהנתי.
"רגע, אז באמת יש לך חבר?" הוא שאל.
"כן" אמרתי והרגשתי אותו מתבאס. "מה אתה מתבאס? מה רצית להיות חבר של הפריקית עם הצבע בשיער? מה היו אומרים עלייך החברים?" הוספתי בעוקצנות.
"נו, הכי שווה להיות החבר של הפריקית. אמרו לי שהן ממש טובות במיטה" הוא אמר וגרם לי להעיף עליו כרית ולצחוק.
"איכס, דפוק" אמרתי וצחקתי והוא חייך.
"באמת יש לך צחוק חמוד" הוא אמר שוב.
"היי, אל תפלרטט איתי עכשיו." אמרתי.
"מי מפלרטט איתך, פריקית?" הוא אמר וצחק.
"סתום." אמרתי וצימצמתי את עיניי.
"מי את שתגידי לי לסתום, הא?" הוא אמר ועלה מעליי וריתק אותי למיטה, ואז החל לדגדג אותי.
"דיי," התנשפתי, מנסה להפסיק לצחוק, " יובל" אמרתי, "רגע לא, פלג" תיקנתי, כשאני ממשיכה לצחוק בהיסטריה.
"טוב, טוב בסדר. רק כי ביקשת יפה" הוא אמר וירד מימני. קמתי מהמיטה וישרתי את הבגדים שלי, "ועכשיו, ברשותך, אני אלך להסביר לחבר שלי מה היו המבטים המפחידים שתקעת בי בשיעור, ביי" אמרתי ויצאתי מהחדר שלו.
נכנסתי לחדר של נדב, וראיתי אותו שוכב על המיטה שלו וקורא ספר. ברגע שנכנסתי הוא סובב את מבטו אליי, הוריד את הספר שלו והתיישב. סגרתי את הדלת וניגשתי אליו, מתיישבת על רגליו וכורכת את ידיי סביב עורפו, ומתחילה ללטף את השיער הבלונדיני הארוך והחלק שלו.
"מה זה פרץ החיבה הפתאומי הזה?" הוא צחק ומבטי פגש בעיניו הכחולות המדהימות.
"אתה רוצה שאני יספר לך מי זה הילד החדש ההוא?" שאלתי.
"מה הקשר שלך איתו?" הוא שאל, וכרך את ידיו סביב מותני.
"הוא ידיד שלי" אמרתי בחיוך קטן.
"ולא יותר מזה?" ניענעתי בראשי, "אז לא" הוא אמר וגרם לי לחייך. העברתי רגל אחת לצידו האחר, כל שיצא שישבתי עליו עם רגל בכל צד, ונישקתי אותו בעדינות.

~נ.מ מיה
נשכבתי מעל ליאור והוא שם יד אחת על גבי ואת השנייה על רגלי, כשהוא מנשק את שפתי בלהט. לאט הוא החל להרים את ידו ולהשחיל אותה תחת חולצתי, מטפס עד שמגיע לסוגר החזייה שלי. התנתקתי ממנו והתיישבתי עליו, מנענעת את אצבעי כאילו עושה לו 'נו נו נו' והוא צחק.
"נו למה? אני הורדתי חולצה" הוא רטן בחיוך.
"כל רגע חברים שלך יכולים להכנס לחדר!" אמרתי.
"אוף נו," הוא רטן שוב, ואז נכנס לפוזיציה של ישיבה כנגד הקיר, כשאני עוד יושבת עליו.
"אתה שווה" אמרתי תוך כדי שאני מעבירה את אצבעי על הריבועים שלו.
"את יודעת שאת מנשקת ממש טוב יחסית למישהי שלא התנשקה בחיים" הוא אמר וגרם לי לגחך.
"איך מישהי אמורה לנשק שזה יקרה 'טוב'?" שאלתי, מביטה בעיניו החומות.
"לדעת מה היא עושה" הוא אמר וחיבק את מותני והצמיד אותי אליו.
"איך אני מתה על המתח הרומנטי הזה" אמרתי והוא חייך ונישק אותי שוב, ואז, כמובן, הדלת נפתחה וחבורה של בנים נכנסו לחדר, מה שגרם לי להתנתק ממנו מיד ולרדת מהברכיים שלו.
"וואו, ליאור תפסת לך איזה בלונדה?" שאל דניאל שהיה אחד מהבנים הללו והתיישב ליד ליאור על המיטה.
פניו הזדעפו. "לא בלונדה ולא נעליים, אתם לא רואים שאתם מפריעים?"
הרגשתי לא נעים בכלל, וממש שמחתי שלא הורדתי את החולצה שלי. שלושת הבנים האלו הסתכלו עליי במבטים מטרידים.
"היי, אחי תרגיע, רצינו לברך אותך, לא כל יום אתה מצליח לגרום להן לבוא למיטה" אמר לוטם וחייך חיוך ערמומי.
"שתוק, היא שונה" אמר ליאור בעצבנות.
"במה היא שונה אחי?" שאל דניאל והביט בי בהרמת גבה. רציתי לבכות. או לצרוח. או לרוץ מפה. אבל לא היו לי הכוחות לעשות את זה.
"עזוב אותי טוב?! זה ממש לא עניינך מה אני עושה ועם מי סבבה?!" עכשיו הוא ממש התעצבן.
"אחי רק רצינו להגיד לך הכבוד, כי זאתי כוסית רצח, אבל–"
"אתה לא שומע אותי?! היא כלום בשבילך סבבה?! לא כוסית, כלום! ברור?! עכשיו תעופו מפה בבקשה!" תפס ליאור בצווארון חולצתו של דניאל והצמיד אותו לקיר.
"בסדר, בסדר אחי.. עפים, עפים" אמר דניאל וליאור שיחרר אותו. שלושתם יצאו מהחדר.
"ואני קנאית?" שאלתי והוא הסתובב, לאט לאט המבט המעוצבן שלו התרכך והוא חייך.
"סתמי" הוא אמר והתקרב אליי, מצמיד אותי לקיר על המיטה ומתיישב מעליי.
"ואם לא?" התגריתי בו.
"אני אגרום לך לסתום" הוא אמר ונישק את שפתיי בפעם המאה בערך היום.