בית היתומים- פרק 11

-נקודת מבט מיה (כי גם לה מגיע איזה שני פרקים)-
״לך הייתה חברה?״ אני שואלת, מקפלת את הרגליים שלי כך שהראש שלי נשען על ברכי. אין לי מושג מאיפה הבאתי את האומץ לשאול אותו שאלה כזאת.
הוא מהנהן. לא שציפיתי אחרת, מאיך שהוא נראה. ״ארבע מכאן, ושתיים מחוץ.״ הוא אומר. כמה זמן הוא כאן שהיו לו שש חברות רציניות.
״אהבת אותן?״ שאלתי. בשלב הזה לא היה לי אכפת מכל הביישנות המוזרה שלי, ובמילא המצב לא יכל להיות מביך יותר משכבר היה.
הוא מהנהן.
״התכוונתי כאילו, היית מאוהב בהן?״ שיניתי את השאלה.
הוא בולע את רוקו ונראה כחושב לכמה דקות. היה שקט.
״לא נראה לי״ הוא אומר לבסוף. את האמת שזה מפתיע אותי. היה לי חבר אחד, ולמרות שהוא היה דיי דפוק הייתי מאוהבת בו במשך די הרבה זמן.
״למה את מופתעת?״ הוא שואל בחיוך קטן ומסתכל קדימה. אנחנו עדיין יושבים דיי קרוב על המיטה.
אני מושכת בכתפי. ״חשבתי שכל הזוגות באמת מאוהבים אחד בשני״
״אז את תמימה בטירוף. רוב הזוגות נשארים ביחד בגלל שזה נוח להם. הם בדרך כלל נמצאים עם מישהו שהוא חבר טוב שלהם, וזה נוח להם למנוע כל מני הצקות מצד אחרים.״ הוא אומר ואני מקמטת את מצחי בהפתעה.
״הבנות שהייתי איתן היו מאוהבות בי, בזה אני בטוח. נשארתי איתן כי חלק מנשקות טוב, וחלק היו סתם כוסיות״ הוא אומר ואני נותנת לו מכה בכתפו. זה גורם לו לצחוק ״מה? זה נכון״ הוא מגחך.
״מה יש בינך ובין אלה?״ אני שואלת לאחר כמה דקות של שתיקה בעקבות מה שהוא אמר.
הוא נשען אחורה ושם את ידיו מאחורי עורפו.
״אין לי מושג״ הוא אומר וזה מוזר.
״זה לא נראה ככה כשהיית מרוח עליה ככה לפני חודש.״ אני אומרת בזעף וזה גורם לחיוך לעלות לו על הפנים.
״את מקנאה?״ הוא שואל בעוקצנות ומחייך.
אני שותקת. מעצבן אותי העניין שאני כן מקנאה. אני מתה מקנאה. כשאני חושבת על המראה הזה, של אלה שוכבת על המיטה וליאור שרוע מעליה, אני מתעצבנת.
אני מעבירה יד בשיער ממבוכה ומסובבת את הראש לכיוונו. באותו זמן גם הוא סובב את ראשו לכיווני ויצא שהראשים שלנו נהיו ממש קרובים אחד לשני, מה שגרם לפנים שלי להיות אדומות לגמרי.
אני מביטה בפניו ושוקעת בעיניים שלו. הן חלומיות. ובשפתיים שלו. גם הן יפות בצורה לא רגילה. אני בולעת את רוקי במבוכה. זה המצב הכי מביך שהייתי בו בחיים. הפנים שלנו היו כלכך קרובות שיכולתי להרגיש את הנשימה שלו על פניי.
הפנים שלי היו אדומות לגמרי והיה לי חם. בחיים לא הרגשתי ככה. ידעתי מה עומד לקרות, ונלחצתי. בחיים לא הייתי במצב הזה מקודם.
הוא נשם עמוק ואז התרחק. הנשימה שלי נרגעה, ושמתי לב שעד עכשיו היא הייתה מהירה בטירוף.
בלעתי את רוקי והרחקתי גם אני את ראשי. הרגשתי שהרגע הזה נהרס. למה הוא הרס אותו בעצם?
שתקתי וגם הוא שתק.
"למה עשית את זה?" שאלתי בשקט, מביטה ישר קדימה ולא מעיזה להפנות את מבטי אליו.
"אני חושב שאני מאוהב בך." הוא אומר, גם הוא מסתכל קדימה ולא עליי. האמירה הזו מפתיעה אותי כלכך שאוטומטית הראש שלי נפנה לעברו, ופני מביטות בו בהפתעה. הוא מסובב את ראשו לאט לעברי, חושב על מה שהרגע אמר.
"זה משהו שבחיים לא הרגשתי, וזה מבלבל אותי" הוא אומר בפתיחות מדהימה.
"אני.." אין לי מה להגיד. בחיים לא הייתי במצב דומה לזה בעבר. אני מפנה את ראשי חזרה קדימה.
"תגלי לי סוד שלך." הוא אומר לבסוף, אחרי שתיקה שנראתה כמו נצח.
אני חושבת לרגע. איזה סודות בעצם יש לי? "לא בכיתי כשאמרו לי שההורים שלי מתו." אני אומרת. אני יודעת שזה משהו דיי נוראי, אבל עם להיות כנה, אני פשוט לא הרגשתי צורך לבכות באותו הרגע.
"תורך" הפכתי את זה למין משחק של גילוי סודות כזה.
"בחיים לא עצרתי את עצמי מלנשק מישהי" הוא אומר ואני בולעת את רוקי.
"בחיים לא התנשקתי" אני אומרת. הוא נראה מופתע.
"אפילו לא סתם נשיקה כזאת על השפתיים? כאילו בלי לשון וכל אלה.." הוא שואל. אני מנענעת בראשי. שום בן בחיים לא נגע בשפתיים שלי, והכי קרוב שמישהו בכלל התקרב אליי היה הוא עכשיו.
"אוקיי.. אף פעם לא היה מישהו שבאמת היה אכפת לו ממני" הוא אומר, ואני שומעת כאב בקולו כשהוא אומר את זה.
"לי אכפת ממך" אני אומרת בשקט. הוא מחייך חיוך קטן.
"תורך עכשיו" הוא אומר.
"אני שונאת את איך שאני נראית" עכשיו הוא כבר נראה מופתע באמת.
"אבל את נראית מדהים!" הוא אומר בהשתאות.
"זה העניין. זה גם מה שניסיתי להסביר לך בבריכה" אני מהנהנת, "אני שונאת תשומת לב, אני שונאת שאנשים מסתכלים עליי, ועם הייתי יכולה תאמין לי שהייתי פשוט נעלמת." אני אומרת ונושמת עמוק.
הוא שותק ואז מסתכל עליי, ושוב העיניים שלנו נפגשות, והעיניים שלי נודדות לכיוון השפתיים שלו. אני יודעת שבתור אחת שבחיים לא חוותה את זה אני לא אמורה לדעת מה מרגישים כשרוצים את זה, אבל ממש רציתי שהשפתיים היפות האלו שלו יצמדו כבר לשלי, ושכל המסביב ישכח ויעלם ונהיה רק שנינו. הנשימה שלי שוב עברה לקצב מהיר.
"אסור לנו להתנשק" אני ממלמלת כשראשו מתחיל להתקרב אליי, והפעם הוא לא עוצר.
"חוקים נועדו שיפרו אותם" הוא ממלמל גם הוא והשפתיים שלו נמצאות מרחק מילימטר משלי. הלב שלי עומד להתפוצץ, והוא עוצר לפתע.
"את בטוחה שאת רוצה שאני אהיה הנשיקה הראשונה שלך?" הוא לוחש.
הנשימה שלי מהירה בטירוף ואני ממלמלת, "למה אתה לא יודע לשתוק" הוא מחייך והשפתיים שלנו נצמדות.
זה יותר טוב מכל מה שחלמתי עליו. ליאור מוביל את הלשון שלו לתוך פי, והמגע שלו מדהים. יד אחת נמצאת על הלחי שלי, והיד השנייה מלטפת את הגב שלי בעדינות שמעבירה בי צמרמורת מטורפת.
הוא דוחף אותי קלות כך שאני שוכבת על המיטה והוא מעליי. הוא עוזב את השפתיים שלי בעדינות ואני פוקחת את העיניים שלי. אני רואה אותו מעליי, מחייך את החיוך החמוד והמעצבן הזה שלו.
"איך זה היה?" הוא שואל, ואני מזהה בפעם הראשונה אצלו סימני חוסר ביטחון קלים.
אני מחייכת חיוך טיפשי מה שמרגיע אותו קצת ואומרת "זה היה הרבה יותר טוב מכל מה שחלמתי שזה יהיה" חיוכו גדל, והוא מתכופף ומנשק אותי שוב.