בית היתומים- פרק 10 (חברים אני גאה בעצמי !)

~נקודת מבט מיה~
חזרנו לשיגרה של לימודים, חברים, שינה. היום בריכה הטיפשי הזה נגמר סוף סוף.
אני וליאור לא מדברים. כלומר, אני מתחמקת ממנו והוא לא מנשק את אלה בחדר שלנו.
קמתי בבוקר ולא היה לי כוח לכלום. פקחתי את העיניים ומולי היה את המראה הרגיל : ג'ול מול המראה, מסדרת את התלתלים הבלונדיניים הפרועים שלה, בר בוחרת בגדים, ואלה משחקת עם המחשבון שלה. אלה ממש מממשת את הסטריאוטיפ של חננה חכמה ; היא מתה על המחשבון שלה, הבילוי הכיפי שלה לצהריים זה קריאה ופתירת משוואות, ולפני השינה היא קוראת סיפורי מיתולוגיה יוונית\מצרית\כל מיתולגיה שהיא.
"אין לי כוח לבוא היום.. תגידו לאלונה שאני ממש לא מרגישה טוב" אמרתי ומשכתי את הסמיכה ככה שתכסה את פניי.
"מה ישלך מיה? בשבוע האחרון את ממש לא זזה" אמרה ג'ול. נאנחתי. הן שמו לב. אני ממש לא עומדת לספר להן על הריב עם ליאור, בגלל אלה.
"כלום." אני אומרת בסתמיות, עדיין מתחת לסמיכה. כבר מתחיל ינואר, ומרגישים את זה. אמנם זו אילת, אבל כבר נהיה פה דיי קריר בערבים.
"נו ועכשיו באמת" אומרת בר. הן לא קונות את זה. אני חייבת להמציא משהו ממש טוב.
"רבתי עם גלי" אני פולטת.
"לא את לא" אומרת אלה ומרימה גבות.
"לא קרה כלום. אני הולכת להתקלח. בבקשה תגידו לאלונה את מה שביקשתי. נדבר אחר כך" אני אומרת וקמה במהירות, ונכנסת לחדר המקלחת וסוגרת את הדלת בטריקה.
"משהו עובר עליה, אני נשבעת" אני שומעת את בר אומרת. אני מחייכת. זה נחמד לדעת שלמישהו שהוא לא אחותי, באמת אכפת ממני.
"טוב בואו נלך, שלא נאחר. נוציא את כבר ממנה אחר כך" אומרת אלה, ואני שומעת הליכה, וטריקת דלת. נשארתי לבד.
אני מורידה את הבגדים ונכנסת להתקלח, שוטפת מעצמי את כל הרגשות. אני יוצאת ומסרקת את השיער הבלונדיני הזה שמושך כלכך הרבה תשומת לב, וגורם לי לשנוא אותו קשות. אני שמה מגבת סביב גופי, ומכיוון שאני לבד, אני יוצאת החוצה.
אני מסתובבת לכיוון מיטתי, ובוחרת בגדים. אין לי כוח להשקיע ואני במילא הולכת להשאר פה רוב היום, אז אני מוציאה מכנס קצר בצבע אפור ואת החולצה הכחולה האהובה עליי, זאת שהייתה שייכת לאבי.
לפתע נפתחת הדלת, ואני מסתובבת בבהלה. מולי עומד ליאור, מסתכל עליי עם המבט המעצבן הזה שלו, ונראה ממש טוב. שכחתי כבר שהוא נראה ככה. הוא ממש יפה.
"פאק אחותי" הוא פולט בחיוך דפוק.
"אלוהים.." אני קולטת מה הולך פה כרגע: אני עומדת עם מגבת מולו וחושבת על כמה טוב הוא נראה. למה אני נהיית כמו כל המאוהבות המפגרות האלה מהסרטים?! סליחה, המחבבות. אני ממש לא מאוהבת בו. אני מחבבת אותו. מתעניינת בו. זהו. לא מאוהבת.
"מה אתה עושה כאן?! למה אתה לא בבית ספר?!" אני מגיבה כשאני מתעשתת.
"למה את לא בבית ספר?" הוא תוקף חזרה. "ובאתי לראות את אלה" הוא אומר.
זה מעצבן אותי. "אבל אלה לא כאן. היא בבית ספר. ואני פשוט לא מרגישה טוב" אמרתי. המצב הזה הופך להיות מביך יותר מרגע לרגע.
"טוב" הוא מתיישב על המיטה מולי.
"תלך. אני צריכה להתלבש" אני אומרת ומסתובבת עם פניי אליו. החיוך המעצבן שלו חוזר," הו, אני לא הולך"
"אתה מעצבן אותי" אני רוטנת והוא צוחק. אני נאנחת ולוקחת את הבגדים שלי לחדר אמבטיה. אני מתלבשת, ופתאום הבגדים האלו נראים לי כבחירה מזה גרועה. המכנסיים קצרים מדי, החולצה גדולה מדי.
כשאני יוצאת מהחדר הוא עדיין יושב על המיטה.
"למה אתה נשאר? אמרתי לך שאלה לא כאן, והיא לא תחזור עד סיום הלימודים.." אני אומרת ומתיישבת על המיטה שלי מולו.
"כן נכון, באתי לדבר איתה על מה שקורה בינינו, על זה שראית אותנו מתנשקים, וכל זה" הוא אומר, ומחייך חיוך קטן כשהוא מבחין בזה שהמילים שלו מעצבנות אותי. אני לא יודעת למה זה מעצבן אותי בכלל.
"זה מעצבן אותך?" הוא שואל בחיוך קטן. אני חושקת שפתיים.
"לא עניינך" החיוך שלו מתרחב.
"למה לא?" הוא מתרווח על המיטה, ואני נזכרת באיך הוא היה מרוח על אלה לפני חודש.
"כי ככה לא." אני עונה. את האמת שפשוט אין לי מה להגיד על זה אז אני מתחכמת. את האמת שהוא פשוט צודק.
"טוב, זה כן." אני אומרת לבסוף בקול שקט. למה הודתי על זה בפניו? מה פאקינג עובר עליי?!
החיוך שלו מתרחב. "אני אוהב לעצבן אותך" הוא אומר וקם מהמיטה, ועובר לשבת לידי על המיטה שלי.
"שמתי לב" אני פולטת במרירות והוא שוב צוחק. יש לו צחוק כזה חמוד, שמעצבן אותי.
"תגידי, מיה, מאיפה שאת וגלי עברתן, היה לך מישהו?" הוא שואל ומתקרב אליי קצת.
"אני לא מבינה מה אתה שואל" אני אומרת.
"היה לך מישהו? חבר כאילו?" הוא ממשיך, בלי שמץ של מבוכה.
"לא נראה לי" אמרתי. אני יודעת על ניר, שהיה מאוהב בי במשך איזה תשע שנים, וגם על הדביל ההוא שאהבתי בכיתה ז', אורי.
החיוך שלו מתרחב.
"איך זה שאתה כזה מלא ביטחון בקשר להכל?" אני שואלת פתאום. הוא מושך בכתפיו.
"ככה נולדתי" הוא מחייך לבסוף. החיוך שלו כלכך יפה. למה אני ממשיכה להיות דפוקה יואו.
אני בולעת את רוקי. לדעתי אנחנו יותר מדי קרובים, והשיחה הזו מתדרדרת.