תעלומות היער- פרק 1: שבו מכירים את הילדה עם עיני הדשא, ותעלומת הקלסר הירוק נפתחת

״הי, דני! אתה בא לשחק?״ צרח אוון. דני רץ לעבר המגרש מלא השלוליות, אבל ראשו היה במקום אחר. ״אוון, איך קוראים לילדה שם?״ דני הצביע לעבר רעמת תלתלים חומה כהה שהסתתרה מאחורי קלסר ירוק וגדול. ״היא? אחי, היא פסיכית. אל תנסה אפילו להתקרב אליה. אומרים שהיא פספסה את השבוע הראשון של הלימודים כי היא הייתה מאושפזת בבית משוגעים. כל היום רק כותבת בקלסר הזה שלה. גם בשיעור. היא מטורפת, אני חותם לך על זה.״ דני נשך את שפתו. ״אבל לא אמרת לי איך קוראים לה.״ אוון בעט את הכדור של הקטנים בחזרה אליהם. ״דייזי גולדמן. ושלא תדבר איתה. שלא תדביק אותך בטירוף שלה…״ דני חייך, טפח בחוזקה על גבו של אוון, ורץ למגרש, שיספיק לשחק קצת לפני הצלצול של השיעור הראשון.
*******
״שלום לך, גברת גולדמן! איפה היית בשבוע האחרון? חסרת לנו!״ אמרה בסרקסטיות גלויה לעין המורה, גברת בט. ״כן, בטח…״ לחש מישהו. גברת בט התעלמה. ״סבא שלי מישראל מת. הייתי בשבעה בתל-אביב.״ גברת בט נראתה מעט המומה, אבל היא ניערה מעליה את הרגש תוך שניה. ״שבי ליד דני. למזלך, השבוע הראשון היה רק שבוע גיבוש.״ דני פינה את התיק מהכסא לידו, וחייך אליה בחביבות. היא התעלמה ממנו, והתחילה לכתוב בקלסר הירוק שלה. דני הנמיך את ראשו כדי לראות מה היא כותבת. דייזי סגרה את הקלסר בחבטה חרישית, ונעצה בעיניו את המבט הכי מפחיד שהתקיים. הגבות שלה התכווצו טיפה, והעיניים שלה הפסיקו למצמץ, פתאום היה לו קר, וכל מה שהוא ראה היה עיניים בצבע הדשא, מקפיאות אותו לגמרי. ואז, היא הפסיקה. היא חזרה לכתוב בקלסר שלה. ודני ידע בוודאות, שלא משנה מה אוון אומר, הוא מאוהב בדייזי גולדמן.