בינינו – פרק 1 (טיילר)

"היית שם, נכון?" שאלה אותי קרוליין, "ככה לפחות סיפרת לי.." נאנחתי.
"אני לא חושב שאי פעם סיפרתי למישהו שכן הייתי שם, אבל אם סיפרתי, הייתי שיכור." הודיתי. לאחרונה הייתי משתכר לעתים קרובות יותר, הייתי צריך לטפל בעצמי.
"איך לעזאזל אפשר להשתכר כאן? לאנטר לא מרשה להכניס לכאן אפילו תה!" היא טענה. היא צדקה, לא הייתי שיכור בגלל אלכוהול. הייתי שיכור בגלל מישהי.
"אני צריך ללכת.." תירצתי, הדבר האחרון שרציתי היה לשבת ולדבר על החיים עם קרוליין.
"לאן?"
"לחדר שלי. לאן עוד?" שאלתי כלא מבין.
"אתה כבר בחדר שלך." היא ענתה והמשיכה -"אם אתה רוצה שאלך תגיד ישר, אל תלך בעקיפין." היא אמרה וקמה ללכת באגרסיביות. "די,קרול." נאנחתי שוב, "לא התכוונתי."
זה היה מאוחר מידי. היא כבר יצאה מהחדר והשאירה את הדלת פתוחה לרווחה.

כמובן, מחר יש מבחן. נזכרתי בשעה שהתהלכתי הלוך וחזור במסדרון, ליד החדר של קרוליין. מחכה שתפתח לי. המוח שלי התפוצץ ממחשבות, על כל כך הרבה דברים. נעצרתי באמצע המסדרון, בוהה במראה שנתלתה ממש בין שתי הדלתות של החדרים הסמוכים. דלת מס' 289 ודלת מס' 290. במראה ראיתי את השתקפותי. נראיתי נורא, למען האמת. השיער שלי היה מבולגן, חום כהה יותר מהרגיל, מה שרמז לי על כך שהשיער ממש מלוכלך. מתחת לעיניי היו שקיות, שהראו עייפות, עייפות ו..עייפות. העיניים הירוקות שלי איבדו מצבען ונהפכו לכמעט חומות והזיפים היו,להפתעתי, במראה רגיל.
לא ישנתי כבר.. שלושה לילות..? הפסקתי להרגיש מתי אני עייף ומתי אני לא. הפסקתי להרגיש את העייפות, לגמרי.
חזרתי ודפקתי בדלת חדר מס' 290, החדר של קרוליין, שוב.
וחיכיתי.
לפתע נשמע קול תזוזה של ידית מדלת כלשהי. כבר חשבתי שזו קרוליין.
מחשבות רצו לי בראשי, מה קרוליין עושה בזמן הזה? למה היא לא פותחת לי כבר חצי שעה? למה היא לא עונה לי?!
העפתי מבט לכיוון דלת מס' 289 ובפתח עמדה בחורה, השיער הבלונדיני הכהה שלה היה מבולגן, עיניה החומות נראו עייפות והיא עצמה לבשה רק חולצת טי שהגיעה לה קצת מתחת לישבן. החולצה הייתה ענקית עליה בכמה מידות, ככל הנראה חולצה של גבר.
"הערתי אותך?" שאלתי בציניות גמורה.
"לא." היא ענתה ברצינות. "די ניסיתי להרדם אבל לא, היית חייב לדפוק במשך חצי שעה לחברה שלך שלא נמצאת בכלל בחדר שלה!! ושלא נדבר על העובדה שעכשיו 2 בלילה, ומחר"- היא עצרה לשאוף אוויר -"יש לי מבחן קבלה לכיתת מחוננים. אז לך מפה!" היא רטנה.
"סיימת?" שאלתי וגלגלתי את עיניי.
"כן." היא נשפה ונאנחה.
"אוקיי. מעולה." חייכתי ביהירות.
"לא!" היא צרחה, "לא מעולה בכלל!!" המשיכה, "אתה בן אדם כל כך מרושע!!" היא צרחה וצעקה, הצעקות שלה הפכו לאט לאט לייבבות חנוקות והיא החליקה עם גבה על הדלת עד שהתיישבה על הרצפה המכוסה שטיח. היא לפתה את שיערות ראשה ובכתה.
התיישבתי לידה. כרכתי סביבה את ידי ועטפתי אותה אל חיקי. לא אמרתי דבר.
"אוי. אוי לא.." היא מלמלה. "הבחור הראשון שאני פוגשת ישר רואה אותי בוכה.."
"הי," קראתי לעברה, "הבחורה הראשונה שאני פוגש פה, רואה אותי חצי שיכור. אנחנו פיטים."
חייכתי אליה. "אתה לא מסריח מאלכוהול." היא טענה, "ויש לך כבר חברה שאתה דופק אליה חצי שעה." היא הציבה בפניי עובדות.
"נכון, ו..נכון." נכנעתי, "אבל היא איתי פה מאז שנת תרפפ"ו." היא צחקה, הצחוק שלה היה עדין ונעים לאוזן. לטעמי, לפחות. "ואני שיכור בגלל בחורה, לא בגלל אלכוהול. לאנטר לא מרשה להכניס לפה אפילו תה!" ציטטתי את קרוליין.
"בחורה?" היא רצתה להתעמק בנושא.
"אכן כך." לא רציתי לדבר עליה אבל הייתי מוכן בשביל הבחורה הזו, רק אחרי שנכיר יותר. "מה איתך..? חבר?" שאלתי בנימה עיניינית.
"אין. אבל היה." ענתה לי בפתיחות, "הרגשתי שזה מושלם מידי, לא רבנו.. כלום.. לא הרגשתי כלפיו מה שאני מרגישה כשאני.. מתאהבת.." היא הישירה בי מבט. עיניה החומות ננעצו בעיניי העייפות אבל לא יכולתי להתאפק וחייכתי. חיוך קטן, שבקושי הורגש.
"מושלם זה לא טוב לטעמך?" שאלתי.
"לא.." ענתה לי, "אני רוצה מישהו שהוא ההפך ממני, לגמרי אני מתכוונת."
"אז תורידי אותי מהרשימה," הכרזתי, "אני מושלם מידי."
היא פלטה נחרת צחוק ונעמדה. "אוקיי." אמרה. "זכרתי לי."
היא נכנסה לחדר מס' 289 והדלת נטרקה.
על פניי התפשט חיוך ממזרי ועצמתי את עיניי.
החיוך ירד מפניי בדיוק כשנזכרתי, לא שאלתי מה שמה.