בין שני קירות פרק 1 בדידות (לפי בחירתכם)

אביגל הירש קמה באי רצון ממיטתה לעוד יום לימודים ארוך ומייגע, לפחות בשבילה. היא שמה את רגליה בתוך נעלי הבית שחיממו את כפות רגלה, ומשכה את עצמה לכיוון מרכז ביתה. כשהגיעה לסלון, שאלה בקול:"אמא?" שתיקה. "אבא?" אין עונה. כשהבינה שהוריה לא נמצאים בבית, אין מי שילחיץ אותה למהר, או יבדוק כל דקה מה שהיא עושה ישר אחרי שהיא מתעוררת. היא הוציאה מקופסת הקורנפלקס את השקית. היא מזגה את החלב לקערה המלאה, ושכחה לסגור את הפקק של הקרטון חלב. כשהחלה להתקדם לעבר פינת האוכל, מרפקה פגע בחלב, והקרטון נפל אל הרצפה ויצר שלולית גדולה של חלב. אביגל הרימה את עיניה למעלה מייאוש, הניחה את הקערת קורנפלקס על פינת האוכל והחלה לנקות את השלולית שנוצרה. לאחר שסיימה לנקות ביסודיות, החלה לאכול. "אם ככה התחיל היום, אני לא אתפלא אם יהיה יותר גרוע..בכל יום טוב יהיה חייב להיות משהו רע, ואצלי כבר התחיל רע" דיברה לעצמה לעצמה. כמעט כמו תמיד.
לאחר שסיימה לאכול, החלה להתארגן לקראת יום הלימודים. היא לבשה ג'ינס כחול עם כמה קרעים עליו, חולצה שחורה זרוקה, וסווצ'רט דק שנצמד לגופה. אחרי שציחצחה את שיניה, שטפה פנים וסירקה את שערה, יצאה לעבר בית הספר. היא תמיד אהבה ללכת בדרכי קיצור, כדי שמי שרגיל להרוס לה את היום, לא יהרוס אותו כבר מתחילתו, כדי שלא תצטרך לעבור ליד מקומות אותם מנסה לשכוח, כי אם תעבור לידם-הזיכרון יקדים את השכחה, אותה היא מנסה לקדם.. וכדי שתהיה בעיקר-עם עצמה. בדרך חשבה אם נעלה את ביתה או שלא, אבל העדיפה לא לאחר ללימודים מאשר לאחר וללכת לנעול את הבית שבמילא לא אכפת לה כל כך אם יפרצו אליו. היא פתחה את תיקה, והוציאה אוזניות שכיסו את אוזניה כמעט בצורה מושלמת. היא רפרפה בין רשימת השירים ובחרה את מה שהתאים לה לאותו הרגע. עד שהגיעה לבית הספר. היה לה מין הרגל להכנס ולהסתכל על הקרקע, מאשר להכנס ולהסתכל על כל אלה שהיא מעדיפה בכלל לשכוח. עם אוזניות, ותיק על כתפיה, התקדמה לעבר כיתתה, בזמן שהמונים עוברים מולה, מאחוריה ומשני צדדיה, חלק דוחפים אותה-אולי במקרה, אולי לא, או שחלק בכלל לא שמים לב אליה. ככה עד לכיתה, עד למקום הישיבה, היישר שם-בטור הרביעי מצד שמאל בשולחן האחרון, בכסא הצמוד לקיר.
כאשר התיישבה, הורידה את האוזניות מאוזניה, והכניסה חזרה לתיק. "מה קורה?" שאלה אביעד אבגי, חברתה של אביגל לשולחן הלימודים, מי שמנסה להתחבר איתה כבר מתחילת השנה. היא התיישבה על הכסא. "רגיל" ענתה אביגל. תשובה שהייתה חוזרת מדי פעם. זה משתנה לעיתים קרובות..המורה לשל"ח נכנסה לשיעור, ובאוטומטיות כולם עמדו לברכת בוקר טוב. דבר שנהוג מספר שנים באותו בית ספר. היא הורתה לכולם לשבת חזרה במקומותיהם. אביגל תלשה דף ממחברת של"ח והחלה לשרבט, בזמן שאביעד הציצה מדי פעם.

בין שני קירות נעמדת באמצע,
בחוסר אונים.
בין שני קירות שחורים ומתקלפים.
ומסביב אנשים.
כולם נדחפים.
כולם אנשים צבעוניים.
בין שני קירות מנסה להימחץ ראשונה.
לא רוצה להיות האחרונה.
בין שני קירות שלאט לאט עליי סוגרים.
נותנת למוות את האפשרות להעצים.
בין שני קירות –

לפני שהספיקה להשלים את הכתיבה, השולחן רעד, וזז בחוזקה.
הדף נפל לרצפה, ונכנס לתוך חור שנפער עוד לפני בתחתית הקיר,
מה שגרם לחצי מהדף להיות גלוי.
אביגל לא שמה לב לכך שהדף עף, ובמקום זאת הטתה את ראשה ישירות על כל הילדים שעברו בפראות בין הטור שישבה בו, לטור השלישי, והסתכלה בכעס.
"הפסקה" . החלק ההכי שנוא עליה ביום הלימודים. חוץ מהלימודים עצמם. לא כי אין לה כל כך עם מי להיות, אלא יותר בגלל מי שנמצא באותן הפסקות.
"את חייבת להסביר לי מה יש לך נגד כולם" שאלה אביעד, שנשארה לשבת ליד אביגל גם כשהחלה ההפסקה. "אין לי כלום נגד כולם. עובדה שאין לי כלום נגדך. אני אסביר לך..אני קוראת להם 'האנשים הצבעוניים' , לשאר הילדים בשכבה, ול..לע.." נראה שאביגל חשבה לרגע על מה שהיא הולכת לאמר, והמשיכה באי וודאות:"ולעוד אנשים..אנשים שלא מפה.. מסיבה מאוד פשוטה. הם מזוייפים. הם צבועים. אני בטוחה שכל מה שהם עושים פה, הם לא עושים במקום אחר. פה הם מנסים לקבל תשומת לב מכולם, פה הם..אחרים. את אותם אנשים אני שונאת. האנשים שהם לא קשורים לשכבה, גם צבעוניים..הם מיוחדים. הם מיוחדים לרעה. הם לא באים בצבע אחד, הם מורכבים יותר..זה מסובך. אבל יש גם אותך. יש את אביעד. שהיא מסוג האנשים הנחמדים. אבל אני הבעיה. כי אני לא חברותית. ואני מודעת לזה. תודי לפחות על זה שאני נחמדה אלייך כי מאוד קשה לי להיות נחמדה לצבעוניים, מה שיוצר את המצב שאני לא יודעת איך להפתח רגשית וחברית למישהו אחר..אז אל תכעסי עליי" אביעד חייכה, ככל הנראה משתי סיבות:אחד:פעם ראשונה שאביגל דיברה איתי יותר משלוש מילים. שתיים:היא התחילה לחבב אף יותר את אביגל ואת המסתוריות שבנערה הזו. היא כל כך עניינה אותה, עד שהתכוונה להמשיך בשיחה ולראות לאן היא עוד מסוגלת להגיע. אולם, למרות שהבינה שיש בה משהו מסתורי, לא ידעה עד כמה היא מסתורית..
"אני לא כועסת..אני יותר מחבבת אותך"
"אותי?"
"כן. לא ידעתי שאת מסוגלת להוציא מהפה יותר מכמה מילים בודדות"
שתי הבנות צחקו, אביעד יותר.
"אז..הנה. אני מסוגלת"
"ואני גם חושבת כמוך. אני לא מתחברת אליהם, אבל את יודעת..זה לא שיש אותי ואותם. יש עוד 'כמוני' שאת יכולה להתחבר אליהם "
"אני מצטערת לאמר אבל..אני לא רוצה להתחיל עכשיו בשיחת יועצת..אני רציתי להסביר לך לגבי הצבעוניים. הסברתי ו..אפשר לדבר אבל הנקודה הזו ברורה."
המסתוריות שבאביגל עלתה קצת שלב. אפילו ממשפט וחצי שהוציאה מהפה, יכלה להגיע לרמה מסויימת של מסתוריות, אפילו הכי קטנה. כמובן שאביעד לא ידעה לפצח את אותה אביגל הירש. אבל החליטה "לתת הזדמנות" ולנסות "לתקן" את מה שיצא כטעות אצל אביגל. הכל כדי להבין אותה. את הסודיות שבה.

לאחר אותו יום, אביגיל יצאה חזרה לביתה. עם האוזניות. ועם שיר ש..התאים לרגע. וגם כן-בדרך הקיצור. כשהגיעה לפנות לדרך הקיצור, ראתה מרחוק את אביעד עם עוד כמה חברות שלה מהשכבה. "כמוה" . לאביגל זה לא הציק, היא לא יכלה עוד להחשיב את אביעד לחברה הכי טובה שלה. למרות שחשבה שהיא נחמדה. ועדיין חשבה באותו הזמן.
בזמן שהלכה בתחילת דרך הקיצור, שמעה מאחוריה רעש של שיחים זזים. היא הסתובבה ולא ראתה כלום. באותו זמן גם לא הייתה רוח כזאת חזקה, למרות שהיה חורף, והשמיים היו אפורים, שהראו כאילו בעוד רגע גשם היה שוטף הכל. היא המשיכה ללכת, כשבינתיים, בלי ששמה לב, מאחוריה הסתתר בין השיחים איש שלבוש בבגדים שחורים, שבהה בה בזמן שרק עיניו גלויות.