בין עולמות: רומן על קרב בין אמונה לאהבה – פרק 2

נשימותיה של דריה נעשות כבדות והיא נשענת עם גבה על דלת תא השירותים מבפנים. מה אעשה עכשיו? היא שואלת את עצמה בבעתה. אוקיי דריה, תירגעי. הוא תכף יצא מכאן ואת תצאי ואף אחד לא ידע. אוי, אלוקים, תעשה שהוא יצא כבר!

דריה מסתובבת ומסתכלת מבעד לחור המנעול. היא מתבוננת בראי, ורואה בו את ההשתקפות של האדם שנכנס. היא מצמצמת את עיניה. הוא נראה לה כמו שחקן קולנוע. דריה סוקרת את העיניים האפורות שלו, המרושתות בנימי דם, שמשוטטות סביב במבט מבודח מעט. לסתו ועצמות לחייו, כמו גם גבותיו הכהות, משורטטות להפליא. השלד שלו גורם לו להיראות מיוחד, שונה. דריה מניחה שיש בנות שרואות אותו כיפה תואר ברמה מדהימה, בזמן שאחרות חושבות שהוא נראה די משונה. למעשה, אף אחת לא יכולה להישאר אדישה אליו, ואל מבטו החודר.

עמית נאנח, מסדר את שיערו מול המראה – ומאט לפתע את תנועותיו. עיניו ננעצות בהשתקפות של דלת השירותים הסגורה. ליתר דיוק, בהשתקפות של העין המציצה בו מבעד לחור המנעול. דריה קופאת במקומה. היא יכולה להישבע שעיניו של הבחור ננעצות היישר בעינה, דרך ההשתקפות במראה. והוא לא מסיט את מבטו. אחרי כמה שניות של נעיצת מבטים דרך חור המנעול דריה מתרחקת מהחור ומתפללת שהנער יצא.

אבל הוא נשאר במקומו. "לא התכוונתי להבהיל," הוא אומר, והקול שלו צרוד, בטוח. "רק באתי לקחת טישו."
דריה מעכלת את דבריו. אז אני כן בשירותי הבנות! היא נושמת לרווחה.

כשעמית רואה שאין תשובה הוא יוצא מהשירותים, מניח את דריה לנפשה. היא נשארת קפואה מעט עוד כמה רגעים ואז יוצאת מהתא בזהירות. היא שוטפת את ידיה ויוצאת מחדר השירותים. מחשבותיה מתחילות לשוטט. שאחזור לכיתה? היא מהרהרת. מעניין אם המורה כעסה שהלכתי. פשוט לא היו לי כוחות לבקש ממנה לצאת. וגם – איה נראית לא נוראית. טוב, כולם נראים בסדר ממבט ראשון, לא? בעוד היא חוככת בראשה בשאלה זו, היא לפתע שומעת קול.
"פססססט!"

היא מסתובבת ורואה בחור שיושב על אחד מספסלי העץ הפזורים ברחבי בית הספר. נראה שהוא מרגיש בנוח; רגליו פשוטות קדימה בפישוק וראשו מונח אחורה על הקיר. הוא היה יכול להיראות רדום לולא פיו המחייך קמעא ועיניו הערניות החוקרות. משהו בו נראה לה… מוכר? לא, אני לא מכירה בנים בכלל, זה לא הגיוני, היא ממהרת להפריך את הרעיון. היא מחייכת מעט ומעבירה את משקלה מרגל לרגל, לא כל כך יודעת מה לעשות עם עצמה.

העניין הוא שדריה למדה כבר מהגן רק עם בנות. הגן ובית הספר הדתיים אליהם הלכה, היו מופרדים מגדרית. לכן אפשר לומר שהיא הייתה חסרת ניסיון לחלוטין בכל הקשור לבנים בגילה.
כן, אפילו בשיחה.

"את החדשה?" שואל הבחור.
"כן," היא מחייכת. היא מרגישה שהחיוך הופך לעווית מוזרה והיא עוד יותר נלחצת.
"מאיפה באת אלינו, אם אפשר לשאול?"
"אני? (אלא מי, טיפשה, היא מסננת לעצמה בלב) אני באתי מ…" היא כל כך עסוקה בלחשוב איך פניה נראות, והאם החיוך שלה חזר או שהיא מעקמת את פניה בצורה מוזרה, עד כדי כך שקשה לה להתרכז בשיחה.

"מאיפה?" שואל הבחור, חסר סבלנות מעט.
(הוא בטח מצטער שהוא בכלל התחיל לדבר איתי, חושבת דריה באימה.)
"ממעלות." כל הכבוד לך, אמרת מילה אחת כמו שצריך! מחמיאה לעצמה דריה, ספק ברצינות ספק בציניות.
"אה, הייתי שם פעם." מבטו של הנער נודד למרחקים, אבל רק לרגע.

"אני פשוט – " לא רגילה לדבר עם בנים, אז אל תחשוב שאני משעממת ומוזרה! אבל היא לא אומרת את זה, אלא רק נושכת את לשונה.
"מה?" גיחוך מתחיל כבר לעלות על שפתיו מהשיחה המוזרה הזאת. אם אפשר לקרוא לה שיחה, חושבת דריה.
"לא משנה."
הוא סוקר אותה לרגע מלמעלה למטה ואז משיב את מבטו לפניה.

ממש כשדריה עומדת להסתלק משם בבושת פנים, ומביטה בו פעם אחרונה להגיד ביי, עיניהם נפגשות לרגע. מפגש של חום חם ואפור לוהט.
"אתה – "
"את – "
הם אומרים בו זמנית.
כי דריה מזהה פתאום, שזה אותו אחד שנכנס לשירותים כשהיא הייתה שם. כן, משם הוא נראה לי מוכר! היא לא מבינה איך לא ראתה את זה קודם.

הם מגחכים לרגע ואז עוצרים את עצמם.
"את זאת שהציצה אלי מהחור בדלת בשירותים, נכון?" הוא שואל בשעשוע.
"אמ – כן."
הוא זיהה אותי הרגע לפי מבט של כמה שניות בעין שלי?! משתאה דריה. בנים הם – הם – קוסמים או משהו כזה?
"איך קוראים לך?"
"דריה. לך?"
"עמית."