בין השברים

ישבתי שם,בין השברים,על הים. נותרתי לבד אחרי שנפרדנו סופית.
קבענו להיפגש בים,נורא התרגשתי,אף פעם לא הלכנו יחד לים. ראינו את השקיעה יחד.
וברגע שירד החושך לחשת לי "אני מצטער,ספיר,אבל כנראה שלא נועדנו זה לזה. אני כבר לא מרגיש מה שהרגשתי פעם. סליחה". נשקת לראשי וקמת מן החול הלח שעליו ישבנו,בכוונה להשאיר אותי לבד על החוף. "עומר! עומר! אל תלך,בבקשה,אל תלך"! התרסקתי על החול כשאני בוכה בכי תמרורים,מנסה להיאחז בשברים היחידים של אהבתנו. לא היה לך אכפת,והלכת. אפילו מבלי להסתכל לאחור.
נשארתי לבד שם,כשאני שומעת את קולי כמו מהדהד,בכיתי חרישית ממוללת בידי את הצעיף שקנית לי אחרי חודש יחד. תחבתי את שערותי הסוררת מאחורי אוזני וניסיתי לגונן על גופי מהקור,לשווא.
נשארתי שם,לבד,מוקפת בחול אבל הרגשתי כאילו אני מקופת בחתיכות קטנטנות של לבי שנשבר.
אלפי חתיכות שעל כל אחת מהן יש רגע חשוב אחר במערכת היחסים שלנו.
דמיינתי את עצמי מרימה את אחת מחתיכות לבי השבור,את שברי לבי הכואב,ומסתכלת עליה כמו בוחנת אותה,בצד אחד התנשקנו ובצד ההפוך רבנו. כך היה בכל אחת מהחתיכות,צד אחד היה רגע מאושר שלנו ובצד אחר רגע עצוב. קמתי מהחול כשהגלים מאיימים לשטוף אותי,הרמתי את השברים של לבי והכנסתי אותם לתיק הקטן שהיה לצידי,בתקווה שמישהו אחר ידע לדאוג ללבי טוב יותר ממנו. ניערתי את שמלתי החדשה שקניתי במיוחד לדייט שלי איתו,שכן זה היה דייט מיוחד,יצאנו ביחד שנה.
ציפיתי שהוא יפתיע אותי שיביא לי פרחים שיחייך את חיוכו המתוק וינשק את ידי כמו שהוא תמיד עושה.
כנראה שהוא שכח,אבל דבר אחד הוא לא שכח לעשות,הוא בהחלט הפתיע אותי. לא ראיתי את זה בא.