בין הגלים, פרק 2- הפנימייה

בין הגלים- פרק 2: הפנימייה
״שום פנימייה. אני לא זזה מפה עד שאתם לא מסבירים לי מה קורה פה!״ אמרתי בהחלטיות, מניפה את ידי באזהרה כאשר הוא קם, בניסיון מאיים להוציא מהחדר.
״זוג אנשים ראו אותך על החוף, חסרת הכרה כאשר את לובשת בגד גלישה, ויש לך דקירה על בטנך. הם הזעיקו אמבולנס ומאז שהגעת לבית חולים, לא זכרת כלום. לא שם, לא שם משפחה, לא הורים. לא כלום!״ הוא הסביר את דבריו. ״ורוב הסיכויים הם שחטפת מכה בראש. מה שגרם לאיבוד זיכרון״ הבטתי בו בהלם, כאשר פי נפער 

-מנק׳ המבט של שי
הנערה שישבה בתוך החדר, יצאה בעצבים מימנו, עקפה אותי באדישות והתיישבה בספסלים ליד החדר.
״הוא קורא לך,״ היא מלמלה קלות וקססה את ציפורניה.
״אוקיי,״ מלמלתי במוזרות, פתחתי את דלת החדר ונכנסתי. התיישבתי בכיסא מול החוקר, והבטתי בו בהרמת גבות.
״אתה מוכן להסביר לי מה הלך שם?״ החוקר מלמל ביאוש, כנראה שהנערה לא כלכך שיתפה פעולה כמו שחשבתי. 
״אני לא זוכר כלום. מה קרה שם, למה הייתי שם, מי אלה ההורים שלי ובכלל מי אני״ מלמלתי באדישות, והבטתי לתוך עיניו בסימן של אני לא משקר. תמיד החוקרים תופסים שקר בעיניים. ככה שאם עכשיו אני אסיט את מבטי הוא ישים לב ששיקרתי, אבל לא שיקרתי. אמרתי את האמת. המשכתי להביט בו. הרמתי את גבותי כאשר קלטתי שאנחנו נשארים ככה דקה או שניים.
״אתה זוכר לפחות משהו?״ הוא מלמל והסיט את מבטו לכיוון המחברת שהייתה מונחת על השולחן כתיבה.
״רק את איך שקוראים לי,״מלמלתי בקול. אימצתי את הראייה שלי, קמתי טיפה מכיסא וניסיתי לראות את מה שהוא רשם במחברת.
״ואיך קוראים לך ?״ שאל מרים את מבטו מהמחברת. מיהרתי לשבת כרגיל, כדי שלא ישים לב שניסיתי להציץ.
״שי,״ עניתי קלות, משלב את ידי על חזהי. הבטתי בעיניו כאשר ידו מסמנת לי להמשיך.
״שי,״ אמרתי שוב, חוזר על דברי.
״שם משפחה,״ הוא ביקש, נאנח אנחת ייאוש.
״אה,״ מלמלתי להבנה, והנחתי יד אחת על עורפי. ״זהו שאין לי מושג,״ מלמלתי ונשכתי את שפתי.
״עד שאנחנו לא נגלה כלום, אתה תעבור לפנימייה ״ החוקר אמר, ופתח דף חדש וכתב שם משהו. צחקקתי צחקוק קטן, הנחתי יד אחת על חזהי והתפקעתי מצחוק
״מצחיק אתה,״ מלמלתי קלות והמשכתי לצחוק, אך הוא הביט בי במבט רציני
״אתה לא רציני,״ מלמלתי מפסיק לצחוק, והשתעלתי באי נוחות
״אני רציני ועוד איך,״ הוא מלמל בולע את רוקו והביט בי ביאוש. אני ? לפנימייה ? אין סיכוי שבעולם. 
״לא,״ מלמלתי במהירות, והנדתי את ראשי.
״עד שלא נגלה כלום, אתה תשאר בפנימייה ואין ויכוח על זה בכלל״ הוא אמר וקבע עובדה, סימן לי בראשו לצאת מהחדר. אני? פנימייה? לא הולך. ממש לא הולך. קמתי ממקומי, עקפתי את שולחנו ויצאתי מחדר החקירה. הרגשתי שזרם גופי עולה. איך לעזאזל הגעתי למצב הזה?!