בין הגלים- פרק תשעי: הנשיקה

בין הגלים- פרק תישעי: הנשיקה
״מה?!״ קרולוס צעק בקול. כל חברי הפנימייה הביטו בנו.
״שתוק!״ קראתי בקול והסתמתי אותו לפני שיפלוט עוד מילה. תפסתי בידו, ומשכתי אותו לתוך חדרי. סגרתי את הדלת החומה ונשענתי עלייה הבטתי בקרולוס בעצבים.
״מה?״ הוא שאל בתמימות והתיישב על מיטתי. הוא הרעיד את רגלו בלחץ והביט בי.
״למה אתה פאקינג לא מספר לה?!״ הוא אמר בצרחה שקטה והביט בי בעצבים.
שתקתי. לא היה לי מענה. למה אני באמת לא מספר לה. אין לי אומץ. אני לא יכול. לספר לה שפאקינג הייתי מאוהב בה? שהייתי הידיד הכי טוב שלה? כמו אח? המון מחשבות התרוצצו במוחי, בזמן שניסיתי לפלוט כמה מילים מפי.
״כי אני לא מסוגל,״ אמרתי ביאוש ולחצתי על עיניי בעזרת כפות ידי.
"אתה יודע שבסופו של דבר אתה תצטרך לספר לה," הוא קבע עובדה. הנהנתי בראשי.
הוא צודק. אני אצטרך לספר לה מתישהו את זה שאני פאקינג מכיר אותה.
"אני יודע.״ מלמלתי באנחת יאוש. ״רק… צריך למצוא את הזמן המתאים" אמרתי. התקדמתי לכיוון המיטה, והתיישבתי  ליד קרולוס. 
"ומה אם לא יהיה רגע כזה?״ שאל בבלבול והביט בי בשאלה.
"ומה יקרה אם אני אספר?״ שאלתי גם אני שאלה רטורית. התשובה הייתה כבר ברורה. ״אולי אני אפסיד אותה" אמרתי והשפלתי את מבטי לנעלי.
"אין לך ברירה״ הוא מלמל כעובדה. הוא קם ממיטתי, פסע לכיוון השירותים וסגר את דלת השירותים. הוא צודק. באמת אין לי ברירה. היא אמורה לדעת מי היא. מי היא עכשיו, מי היא הייתה ומי היא בכללי. אני אספר לה. לא עכשיו. בקרוב. קרולוס יצא מהשירותים ונעמד ליד דלת חדרי.
״יאללה,״ הוא מלמל, ״בוא נצא.״ הוא אמר וסימן בראשו למחוץ לחדר. הנהנתי. התעשתי על עצמי ויצאתי מהחדר. ירדנו אני וקרולוס במדרגות בריצה, ושתקנו משני הצדדים. לא היה לנו מה להגיד אחרי השיחה שהייתה בחדרי. הגענו לסלון ובדיוק הדלת נפתחה.

-מנק׳ המבט של תאיר
״בוא נחזור,״ אמרתי לשי וסימנתי בראשי על הדרך חזרה. הוא הסיט את מבטו מהים אליי. קול של גלים סוחפים נשמעו באוזני. ומושב רוח קריר העיף את שיערי אחורה, והייתי צריכה להסיט שיערות מפני כמה פעמים מה שגרם לשי לצחקק.
״יאללה, בואי.״ הוא הסכים לדברי. קמנו מהחוף וארגנו את הדברים. הוא הניח את התיק השחור עם המפה והחטיפים בכתפו, והתחלנו לפסוע לכיוון הפנימייה. זה דווקא היה מאוד קל לקלות את הדרך, כי הטיילת הייתה קרובה לפנימייה. הגענו לפנימייה. הנחתי את ידי על הידית, הורדתי אותה ונכנסנו לפנימייה וצחקקנו מאיזו בדיחה ששי זרק באוויר. נעצרנו שקלטנו את בר וקרולוס מולנו.
״היי,״ קרולוס פלט באדישות והביט בבר שהשפיל את מבטו.
"היי.״ עניתי לו במוזרות ובחיוך והבטתי בבר שהרים את מבטו אליי.
"היי," בר מילמל בקול צרוד והשפיל את מבטו חזרה לרצפה.
"טוב.״ מלמלתי ומשכתי את המילה. ״אני עולה להתקלח״ אמרתי במבוכה אחריי כמה דקות של שקט בינינו ועליתי לחדר שלי. נכנסתי לחדר שלי וסגרתי את הדלת אחרי. נשענתי עלייה כשמחשבותיה מתרוצצות במוחי. מה זה לעזאזל היה. 
פסעתי לכיוון הארון, וניערתי את ראשי. הואתי מישם גופייה לבנה רופפת, טייץ שחור ארוך והלבשה תחתונה. הנחתי את מנגבת על כתפי, נכנסתי למקלחת וסגרתי את הדלת מאחורי.

-מנק' מבט של בר
תאיר עלתה. הבטתי בה כאשר היא פוסעת בריצה בכל מדרגה ומדרגה. אחרי שהיא נעלמה מהראייה שלי, הסטתי את מבטי לכיוון קרולו שהביט בי בבלבול. 
"בר,״ קול קרא לי והסטתי את מבטי לכיוון אותו אחד. ״אפשר אותך רגע?" שי שאל. הנהנתי בראשי, שילבתי את ידי על חזהי ופסעתי איתו לצד.
"תגיד לה" הוא אמר אחריי כמה שניות של שקט. הבטתי בו בבלבול. להגיד לה מה?
"מה?" שאלתי בבלבול. שי זוכר אותי?
"לך תגיד לה כבר שאתה אוהב אותך" הוא הבהיר את בקשתו. אז הוא כנראה לא זוכר מי אני. 
"אני לא .." גמגמתי במבוכה והרגשתי את לחיי שורפות. הנחתי את ידי על עורפי וגירדתי במבוכה.
"אתה כן.״ הוא קבע עובדה. ףרואים אלייך" אמר 
"מה… זה כזה שקוף?" שאלתי במבוכה וגיחכתי. אף פעם לא נכנסתי למצב כזה. 
"כן.״ הוא ענה לתשובתי. ״אבל תאיר פשוט סתומה כדי לראות את זה״ הוא אמר בסיפוק ופלט צחקוק קל, מה שגרם לי גם לצחקק. תמי היה לו צחוק מדבק.
"נו,״ הוא הפציר בי. ״לך כבר.״ הוא דחף אותי לכיוון המדרגות.
"בסדר הולך" צחקתי גם אני ועליתי לחדר של תאיר דפקתי על הדלת, אך לא היה שום מענה. דפקתי שוב, אך שוב אך אחד לא ענה. פתחתי את הדלת טיפה, והצצתי לתוכו. אף אחד לא היה בתוך החדר, ומחדר המקלחת נשמע קולות טפטוף מים. כנראה היא מתקלחת. נכנסתי לתוך החדר של תאיר, סגרתי את הדלת בשקט ונשכבתי על מיטתה. לאחר כמה דקות, עצמתי את עיניי. אבל באותו זמן דלת המקלחת נפתחה וצרחה נשמעה ברחבי החדר. פתחתי את עיניי במהירות וראיתי את תאיר לבושה כאשר מגבת מלופפת סביב שערה.
״סמאלה,״ היא מלמלה והניחה יד על ליבה. ״אני נודרת שאם עוד פעם אחד שזה יקרה, אתה לא תישאר חי!״ היא איימה והצביעה עליי אצבע האשימה. היא תמיד הייתה כזו פחדנית.

נק' המבט של תאיר
"אני מצטער.״ הוא אמר והרים את ידיו כחף מפשע וצחקק. לאחר כמה שניות, הוא הרצין את פניו. ״אני צריך להגיד לך משהו״ הוא אמר והכניס את קצות אצבעותיו לכיסיו. הבטתי בו במוזרות ובשאלה.
״מה…״ גמגמתי בבלבול. ״קרה משהו?״
"לא" הוא ענה, הניד בראשו והתקרב אליי יותר ויותר. התחלתי לצעוד כמה צעדים אחורה אך לבסוף נעצרתי כאשר גבי חבט בקיר הקשיח והקר.
"אז מה אתה צריך להגיד לי?" שאלתי כלא מבינה. היינו קרובים, והוא הניח את שני ידיו בצדיי, ככה שלא יכולתי לזוז. אוקיי מה קורה פה?
"את זה" הוא מלמל בקול צרוד, ונישק את שפתי.