בין הגלים- פרק שמונה עשרה: החוקר.

בין הגלים- פרק שמונה עשרה: החוקר.
-מנק׳ המבוט של שי
'אחרי שהתוודעת לאמת, הכל משתנה.
את שומעת משהו שנתקע לך במוח.
את יכולה לסתום את האוזניים, אבל הצליל נישאר.
משתמשים בצבע אדום כדי לצבוע את מה שאסור,
מה שמסוכן. כי צבע אדום מושך תשומת לב. תראי אותו גם אם לא תרצי…
הכי מטורף, הוא כשאנחנו רואים משהו אדום אנחנו מתקרבחם במקום להתרחק, כי אחרי שראיו אדום אנחנו לא יכולים להיתמם ולהסתכל למקום אחר'- כמעט מלאכים

שלושה ימים, ארבעה, מי זוכר? אני תקוע בחדר, לא מתאמץ אפילו לצאת. הבטתי בשולחן המלא בדפים. היו שם חישובים, חישובים ו… אה חישובים. אני צריך למצוא את עצמי. לדעת מי זה אני, וגם מי זו תאיר. אני לא מסוגל לחיות בעובדה שאני לא זוכר כלום מהעבר שלי. לפני שלושה, ארבעה ימים עברתי באיזה חדר לא מוכר. שני אנשים, כמו שאני מבין, דברו בניהם. ובין השיחה, השתלוו השמות שלי ושל תאיר. איזה נער אחד אמר שהוא מכיר אותנו, אבל משום מה לא הצלחתי לזהות מי זה היה, או מי זו הייתה. לאחר כמה דקות, התעוררתי מהמחשבות מנפילה של העיפרון שכנראה התגלגל בשולחן. ניערתי את ראשי, ואסמתי את הדפים. הכנסתי אותם לתוך תיקייה צהובה ואת התיקייה הכנסתי לתוך המגירה הלבנה, אשר יש לה מפתח שנמצא רק אצלי. קמתי מהמיטה, ופסעתי לעבר הארון הליכות קטנטנות. פתחתי את הדלת החומה של הארון, וסרקתי את הבגדים בעיניי. לבסוף, הוצאתי מכנס ג'ינס כחול משופשף וחולצה כחולה עם ציורים. לבשתי את נעלי האדידס הלבנות הגבוהות שלי. הרגשתי שאני חייב לדבר עם החוקר. אם הוא יודע משהו? ויצאתי מן החדר. רצתי במדרגות ופגשתי את תאיר בדרך.
"שי?" היא מלמלה במוזרות. "איפה היית כל הזמן הזה?" היא שאלה ובפרצופה הופיעה הבעת דאגה. נשכתי את שפתי, וניסיתי למצוא במוחי איזה תירוץ
"הייתי חולה," תירצתי באדישות ועקפתי אותה.
"ואו, רגע." היא עצרה אותי שנית ותפסה בידי, "לאיפה אתה הולך?"
"אני ממהר לאנשיהו…" אמרתי טיפה בלחץ, אני לא יכול להגיד לה שאני הולך לחוקר. "אני אדבר איתך עוד מעט, ביי ילדולנת" נשקתי לקודקוד ראשה והלכתי בריצה קלה למחוץ לפנימייה. אחרי שיצאתי ממבנה הפנימייה, נשמתי עמוק והתחלתי לרוץ לעבר המיקום בו היה החוקר. פתחתי את דלת הזכוכית היקרה בזהירות, מה שהשמיע קול פעמון, לסימון החוקר שמישהו נכנס. היא הרים את ראשו המושפלת והביט בי בהפתעה.
"האמ…" הוא מלמל, וניסה להיזכר בשמי.
"שי." הזכרתי לו בחיוך קטנטן.
"כן, שי." הוא אמר די בהלם. " מה אתה עושה פה? איך הפנימייה?"
"הכל בסדר…" עניתי בקצרה. "אתם גילתם משהו?" שאלתי וניסיתי לזרז אותו בלחץ
"האמ…" הוא מלמל וניסה להזכר. אבל לאחר כמה שניות, הניד בראשו לשלילה והביט בי במבט מתנצל. "אני מתנצל, ילד. אבל אתם תגלו את הכל בעוד כמה ימים."
"סליחה?" שאלתי בטיפה הלם בקולי. למה לי לחכות? אני רוצה מידע עכשיו.
"בעוד יום יומיים, המידע אצלך ואצל תאיר." הוא ענה והביט בי במבט מתנצל
"אפשר להבין למה אי אפשר עכשיו?" שאלתי בעצבנות. אני חייב את המידע הזה… אני חייב לדעת מי אני.
"אתה מוכן לצאת?" שאל בחוסר סבלות והשפיל את מבטו לשולחן, התחיל לכתוב כמה דברים באיזו טיוטה. פלטתי קללה קטנטנה, ויצאתי ממקיום השוטר בטריקת דלת קולנית