בין הגלים- פרק שלושים: חזרה

בין הגלים- פרק שלושים:
-מנק' המבט של תאיר
'אנשים לומדים לשנוא. ואם ניתן ללמדם זאת, ניתן ללמדם לאהוב. כי אהבה קרובה יותר לליבו של האדם, מאשר ניגודה'- נלסון מנדלה.

אחרי חצי שעה של סבל, הגענו לפנימייה. יום וחצי בלי לראות אותה, אני משתגעת. דניאל עצר את המכונית וחיוך קליל עלה על שפתי האדמניות כאשר ראיתי את הפנימייה. נופר יצאה מין המכונית, והוציאה את המזוודות.
"תות, את באה?" נופר פנתה אליי בצעקה קלה, כי עדיין הייתי בתוך המכונית
"רגע, אני רוצה לדבר עם תאיר. תמשיכי ללכת, היא כבר באה." דניאל צעק לנופר והוציא את ראשו מחוץ לחלון. אוף נו, במה הסתבכתי עכשיו? נופר הנהנה בראשה, והתחילה לפסוע לתוך הפנימייה עם המזוודות. אני אחזור על זה שנית, במה הסתבכתי?
"מה?" שאלתי חסרת סבלנות ושילבתי את הידיים על החזה באדישות והסטתי את מבטי למחוץ לחלון.
"כלום לא קרה." הוא אמר במהירות מה שגרם לי להסיט את מבטי לעברו ולהביט בו בשאלה.
"אולי אני לא זוכרת כלום מאתמול בערב, אבל תכנית, אני כן זוכרת שהתעוררתי היום בבוקר איתך במיטה חצי ערומה ." אמרתי בחצי צעקה עצבנית וגילגלתי את עיני
"זה היה קרוב, אבל… התחרטתי ברגע האחרון" הוא מלמל בלחש והשפיל את מבטו
"מה?" שאלתי בחוסר הבנה וזזתי באי נוחות. "מה אמרת?"
"אמרתי שזה היה קרוב אבל לא שכבנו." הוא חזר על דבריו שוב. צרחה נפלטה מפי, וקפצתי עליו בחיבוק ענקי.
"חייבת לך, ביי." אמרתי באושר ויצאתי מהמכונית עם חיוך פרוס על פניי, שירד כאשר ראיתי את בר עומד רחוק מימני ומביט בכל תזוזה קטנה שאני עושה. גילגלתי את עיני ובלעתי את רוקי, המשכתי לפסוע לעבר חדרי. יד שרירית וחמימה, שהעבירה בי צמרמורת הונחה על ידי וסובבה אותי.
"אפשר לדבר?" קולו של בר נשמע. עצמתי את עיני ונאנחתי.
"אין על מה," עניתי עדיין בעצימת עיניים ושמעתי אותו מצחקק. נלחמתי בעצמי לא להעלות חיוך, אבל חיוך קטנטן התפרס על פני למשמע הצחקוק שלו. עדיין נשארתי עם עיניים סגורות, לא הייתי מסוגלת לפקוח אותן להתקל בעיניו השחרחרות שגורמות לך לטבוע רק מלהביט בהם. יד חמימה הונחה על לחיי, ואגודלו ליטפה את לחיי בעדינות. פקחתי את עיני והדבר הראשון שראיתי אלה עיניו של בר. לקחתי צעד קטן אחורה, כשידו עדיין על לחיי וסרקתי כל תו ותו הנמצאים בפניו. הוא לבש חולצה ארוכה שהייתה צמודה לגופו והבליטה מעט את שרירו, ג'ינס כחול בהיר ונעלי וואנס שחורות. התגעגעתי אליו. לשמוע את הקול המחוספס והצרוד שלו, למגע שלו. מהרגע שהגעתי לכאן, הרגשתי מוגנת לידו. אך לא יכולתי לתת לזה לקרות. אני לא רוצה להיפגע. נפגעתי כבר. לקחתי צעד קטנטן אחורה והתחלתי לצעוד הרחק מימנו במהירות. לרגע, הצטערתי על זה שעזבתי אותו. הרי הוא המקור היחיד שלי לגלות עליי יותר. נעצרתי במקומי באמצע ההליכה, ונלחמתי עם עצמי אם ללכת או לא. בלי לשים לב, מצאתי את עצמי מתחילה לפסוע לעבר חדרו של בר. כאשר הגעתי, עמדתי אל מול חדרו, ועצמתי את עיני. אוף, למה בכלל הדעתי הנה. ידי הושלחה בהיסוס לעבר דלת חדרו, אך לא דפקתי. לא היה לי את האומץ, פחד השתלט על גופי ורק רציתי לברוח מפה במהרה. אך הרגשתי כאילו רגלי דבוקות לאדמה ולא מאפשרות לי לזוז. הדלת נפתחה, מה שגרם לי להבהל ולקפוץ במקומי.
"תאיר?" בר שאל בבלבול ונשכתי את שפתי.
"כן… זאת אומרת, פשוט… נו… ה… רציתי… האמ…" התחלתי לגמגם וזזתי באי נוחות. חיוך קטנטן התפרס על פניו ונשמתי עמוק בכדי להרגע.
"זה אני, תותי. אומנם מה שקרה לנו בזמן האחרון אף פעם לא השתניתי." הוא אמר בהרגעה והנהנתי בראשי. ניסיתי לדבר, אך המילים לא יצאו מפי.
"עזוב, יצאתי מטומטמת שבכלל הגעתי לפה." מלמלתי בהתחרטות והסתובבתי אחורה בכדי להמשיך בדרכי.
"תישארי." הוא קרא ותפס בידי, מונע מימני ללכת. הנהנתי בראשי בהיסוס והסתובבתי לעברו.
"רק רציתי לשאול… אם ההצעה של אפשר לדבר עדיין בתוקף?" שאלתי בביישנות, שממש לא ראויה לי והשפלתי את מבטי.
"תמיד." הוא אמר ויכולתי לשמוע את השמחה בקולו. הוא פינה לי את הדרך, ונכנסתי לתוך חדרו. כלום לא השתנה פה. התיישבתי על מיטתו הרכה והוא התיישב על הרצפה, מולי.
"בר, מה אתה עושה?" שאלתי בצחקוק קל כאשר הוא התיישב על הרצפה הקרה בזמן שהוא יכל לשבת לידי. הוא משך בכתפיו בתמימות והביט בי בחיוך. הוא טפח על הרצפה מולו, בסימון של לשבת. צחקקתי והתיישבתי מולו על הרצפה הקרה.
"אז על מה רצית לדבר?" הוא שאל לאחר כמה שניות של שתיקה.
"רציתי… קיוויתי אם תוכל לדבר איתי על מי שהייתי קודם ושתכיר לי את המשפחה שלי." מלמלתי בלחש וקיוויתי שהוא יסכים. הוא המקור היחיד שלי.
"אין פה שאלה בכלל, אני מסכים." הוא אמר בשמחה וזוג ידיים חסונות עטפו את גופי בחיבוק. חייכתי וחיבקתי את בר חזרה.
"תודה." מלמלתי לתוך אוזניו והתנתקנו מהחיבוק.
"תהיי מוכנה בתשע בערב?" בר שאל והנהנתי בראשי. קמתי ממקומי ופסעתי למחוץ לחדר.
"תודה ברצ'ו." מלמלתי בחיוך קטנטן, והוא חייך חיוך קטנטן שהמשיך לגדול.
"ביי תירי.." הוא חייך אליי והתחלתי לפסוע לכיוון חדרי. בתשע. בתשע אני הולכת לגלות מי אני.

-מנק' המבט של בר.
נשמתי עמוק. זהו. הכל הולך לחזור להיות כפי שהוא. אני כל כך שמח שתאיר פה איתי. הבטתי בשעון התקרה, השעה הייתה כבר שלוש בצהררים. זאת אומרת שיש לי שישה שעות עד תשע. דפיקה נשמעה מבעד לדלת, ורצתי לפתוח.
"נונה," קראתי בהפתעה כאשר ראיתי את נופר.
"נטשן." היא הזעיפה את פניה בכעס מדומה והרמתי את כתפי בתמימות.
"תביא, תביא, חיבוק קמצן." היא צחקקה וקפצה עליי בחיבוק. צחקקתי וחיבקתי אותה חזרה.
"מחפשת את קרולוס?" שאלתי כאשר ראיתי את עיניה מתרוצצות סביב החדר.
"אני חייבת לו תודה על זה שהוא הגן עליי מפני שביט." היא הסבירה והביטה בי בחיוך קטנטן.
"ומה קרה עם שביט?" שאלתי בבלבול.
"נפרדתי מימנו, והוא קיבל את זה רע ואמר לי שאני נמרחת על קרול." היא מלמלה בעצב ובקול פגוע והשפילה את מבטה.
"נונה…" מלמלתי בלחש והצמדתי אותה אל חזהי. היא כמו אחותי הקטנה. מי שפוגע בה, בין אם זה החבר הכי טוב שלי, זה חוזר אליו בבומרנג. אסור לפגוע בנונה הקטנטונת שלי. פשוט אסור.
"אני בסדר," היא מלמלה בלחש וחייכה חיוך קטנטן.
"טוביק." היא מלמלה לאחר כמה שניות. "אני אלך, ביוש." היא מלמלה ופתחה את דלת החדר.
"עכשיו?" שאלתי בשיחקתי את עצמי נעלב.
"שתוק, גרוטאה. ביוש." היא גיחכה.
"ביוש." חיקיתי את קולה והיא גלגלה את עינייה במהירות עם חיוך מרוח על שפתיה. נופר סגרה את דלת החדר, ונותרתי לבדי. שוב. נשכבתי על המיטה החמימה שלי, ועצמתי את עיני בניסיון להירדם. אבל המחשבות הרגו אוץח, ולא אפשרו לי להירדם. לאיפה אני הולך לקחת את תאיר?

-מנק' המבט של בלה.
"מואה, מואה, מואה." שי מלמל בקול פאקצ'י והתקרב אל שפתי. הנחתי את ידי על פניו, והרחקתי את פרצופי מפרצופו בעודי נשפכת מצחוק על הרצפה. אני ושי ישבנו בספסלי הגינה של הפנימייה, שאני יושבת לידו ורגלי מונחות על רגליו. עוד שבוע אנחנו חוגגים חודש יחדיו, והראש שלי מלא במחשבות על מה להכין לו. אני חייבת את נופר או את תאיר, הן יודעות בדיוק מה להכין.
"תגיד, נופר ותאיר חזרו?" שאלתי את שי והוא לא הבין מאיפה הקפצתי את שאלתי.
"תביאי נשיקה ואני אענה לך." הוא התחכם וחיוך מגרה נמרח על זוג שפתיות גלגלתי את עיניי בחיוך קל ונשקתי את שפתיו בעדינות.
"כן, הן חזרו. למה?" שאל לאחר שהתנתקנו מהנשיקה.
"כי… אנחנו חייבות להשלים פערים(?)" עניתי בהיסוס. בבקשה שלא יחשוד במשהו. הוא הנהן בראשו, ונשק לשפתי שנית.
"אני אלך אליהן. ביי, נסיך." מלמלתי בצחקוק וקמתי מין הספסל.
"ביי אהובתי." הוא חייך והתחלתי לפסוע לעבר חדרה של נופר. כאשר הגעתי, דפקתי על הדלת חלשות וחיכיתי שהיא תפתח. לאחר דקה או שניים, הדלת נפתחה ונופר עמדה לידה.
"מה את עושה פה?" היא שאלה בקרירות, מה שהוריד לי את המצב רוח. למה היא מתנהגת אליי בקרירות?
"למה את מדברת אליי ככה?" שאלתי בקול פגוע ודואג בו זמנית.
"בגלל שאני היסטרית, לא?" היא שאלה בציניות. ואז נפל לי האסימון. היא בטח שמעה אותי ואת שי מדברים עליה ועל תאיר.
"זה לא מה שאת חושבת שזה." מיהרתי להגיד בבהלה וקפצתי במקומי.
"בלה, שמעתי את זה. אז תכנית זה כן מה שאני חושהת שזה." היא מלמלה בקול עצבני אך בעיקר פגוע.
"תני לי רק להסביר לך." אמרתי בניסיון שכנוע והבטתי בה בהתחננות. היא נאנחה והושיטה את ידה בתנוחה של 'שוטי'

-פלאשבק-
"רגע, אז אתה בעצם אומר שקרולוס בגד בנופר בכוונה בשביל להיפרד מימנה בגלל שההורים שלו איימו עליו שהם יפגעו בה?" שאלתי בשוק. שי הנהן בראשו. הגיע יום שישי. בימי שישי אין מעצורים בפנימייה, וכל אחד יכול ללכת מתי שבא-לו ולחזור באיזה שעה שהוא רוצה. אני ושי ישבנו במחששה. להורים שלי יש היום עסקים אז קבענו ששבוע הבא ניפגש, ובר בכלל לא מכיר את ההורים שלו.
"אנחנו חייבים לעזור לנופר." אמרתי בהתלהבות. אני אשקר אםמאני אגיד שקרולוס ונופר לא מתאימים. הם החזיקו בעמד שנה. מה שאני בטוחה שאף זוג לא היה מצליח בזה. קרולוס הוא אחד של סטוצים, כל יומיים בחורה אחרת נמצאת אצלן בחדר. ושתבינו שנופר היא הבחורה היחישה שהצליחה להרים אותו מהרצפה וולמד אותו מה זה אהבה.
"היא עכשיו עם תאיר והן יוצאות לשישי." מלמלתי בלחש וחשבתי על תוכנית להחזיר את קרולוס ואת נופר כזוג.
"אומנם תאיר אחותי, אבל היא יצאה היסטרית בקשר לבר." שי אמר בעצב. בכל זאת, בר הוא המקור היחידי לגלות מי הם היו. אם אני הייתי תאיר, לא הייתי חושבת פעמיים והייתי סולחת לבר וכסר היום בייתי יושעת מי אני. אבל אפשר להבין אותך. היא כעסה כי הוא לא סיפר לה את זה קודם, ואת האמת, הוא היה צריך לספר לה.
"כן, גם נופר יצאה היסטרית." הסכמתי עם דבריו של בר.
"טוב, אז עוזרים לקרול?" בר שאל והסיט בי בהתחננות.
"ברור."
-סוף פלאשבק-

"את רצינית?" נופר שאלה בהלם והסץובבה סביב החדר.
"הכי שבעולם." עניתי בקול שמח. היינו בתוך חדרה של נופר, ואני ישבתי על מיטתה והיא עמדה. הסברתי לה את כל מה שקרה, וכמו מה שנראה, היא בשוק.
"אני כח כך סתומה." היא מלמלה בכעס עצמי. "למה לא ננתי לו להסביר." היא רקעה ברגליה בעצבנות.
"לכי, תחזרי אליו. הוא מחכה לך." רמרתי בניחום וחיבקתי אותה.
"אני חייבת לך לולי. מאוהבת בך, ביוש." היא אמרה במהירות וברחה מחדרה. צחקקתי בקול. אני כל כל שמחה שהם יחזרו עכשיו.