בין הגלים: פרק שלושים ושתיים חלק ב'- לילה לבן

סהר- חוחים יאפ הם כן ידידים מלפני היושש אני יודעת שאני תמיד נוטשת וחוזרת ונוטשת וחוזרת אבל יש עליי לחץ מטורף בלימודים וגם לחץ מצד ההורים כי שנה הבאה זה כבר חטיבה והם מצפים שהתיק האישי שלי יהיה נקי בלי מכתבים וכל החרטה.-. מצטערת לאכזב, אבל הפרק הבא הוא הפרק האחרון של הסיפור. אני דיי מהסבת אם 'לפרוש' אחרי הפרק האחרון או לא. זה גם בגלל הסיבה של הלחץ, וגם בגלל שאני בסוג של מחסום כתיבה ובגלל זה בעצם סיימתי את הסיפור בפרק 33. למי שיש רעיונות, מוזמנת לכתוב לי בפרטי בפייס למי שיש shary yarkoni או בתגובות אוהבת המונייםםם

בין הגלים- פרק שלושים ושתיים חלק ב': לילה לבן
-מנק' המבט של שי
'אדם שאף פעם לא עשה טעויות, אף פעם לא ניסה משהו חדש.'- אלברט איינשטין

"לילה לבן?" שאלתי את בלה בחיוך מגרה.
"לילה לבן." הסכימה בהנהון וחייכה לכיווני חיוך ציני. בדיוק עוד שבועיים, אני ובלה חוגגים חודש יחד. חודש מלא בבכי, אושר, עצב, כאב ואהבה. אני אוהב אותה כל כך, ואני שמח שהיא הייתה איתי בכל התקופה הזו. שהיא תמיד דאגה לי, וגרמה לי לחייך במצבים שפשוט רציתי לוותר על החיים האלה. אנחנו נמצאים בחדר שלה, וחשבנו על מה לעשות הלילה. עם כל ההצעות שהיו לנו להערב, החלטנו לבסוף לעשות לילה לבן.
"אז מה נעשה?" שאלתי לאחר כמה דקות של שקט. היא הניחה את ידה על שולחן הכתיבה, ואת ראשה על ידה ושיחקה את עצמה חושבת.
"או או או," היא קמה בפתאומיות וקיפצה במקום. הבטתי בה בשאלה ובחוסר הבנה וצחקקתי.
"קריוקי." היא אמרה במבט חולמי.
"לא, לא, לא ולא. אין מצב שאני שר." קבעתי ובלה רקעה ברגליה בעצבנות.
"אוף איתך." היא מלמלה בבאסה.
"רוצה נזמין את השאר ונעשה לילה ביחד?" הצעתי והיא הנהנה בחיוך.
"תזמין את שביט, קרולוס ואני את נופי." היא חילקה פקודות ורצה למחוץ לחדר לקרוא לנופר. צחקקתי ופסעתי לכיוון החדר של קרולוס. דפקתי על הדלת דפיקות קטנות וחלשות, ולאחר כמה דקות הוא פתח את הדלת.
"הא, אחי?" הוא מלמל והביט בי בשאלה.
"לילה לבן?" שאלתי בהיסוס וישר התפרס חיוך על פניו.
"הולך." הוא הסכים והנהן.
"יופי. תביא גם את שביט איתך." פקדתי והוא ישר הניד בראשו. הבטתי בו בשאלה ושילבתי את ידי על חזהי.
"לא מתקרב לבן חרא הזה," הוא התגונן ומשך בכתפיו כילד פבן חמש. מפה לשם, הבנתי שהתפתח ריב בין שביט לקרולוס אז החלטנו לא לשתף אותו הלילה.
"תתארגן ותבוא?" שאלתי לאחר כמה דרות שהתווכחנו אם שביט יבוא או לא, ולבסוף נכנעתי.
"לאיזה חדר?" שאל ונשען על משקוף הדלת.
"'של בלה, כי שביט בעצם נמצא איתי בחדר. ביי, גבר." מלמלתי וברחתי לכיוון חדרה של בלה.
"נופי באה?" שאלתי את בלה כאשר ראיתי אותה מתעסקת באייפון שלה ומקלידה כמה דברים.
"אה-הא." היא ענתה בחיוך קליל ונשכבה על מיטתה, לא לפני שחיברה את האייפון שלה למטען. בדיוק נשמעו דפיקות בדלת, ורצתי לפתוח.
"היי שושו." נופר נופפה לי ופזעה לכיוון בלה, מיד אחריה הגיע קרולוס, ואמר לי ולבלה שלום.
נופר נשכבה על מיטתה של בלה, וקרולוס על כיסא מולה, ואני ובלה עמדנו לצד הדלת חושבים על מה אנחנו הולכים לעשות.
"אז מה עושים?" נופר שברה את השתיקה והביטה בי ובבלה בשאלה.
"קריוקי." בלה הציעה בהתלהבות
"אמרתי לך שאין סיכוי שאני שר." ביטלתי בתנועת יש את דבריה.
"יא מבאס," היא הפצירה ורקעה ברגליה בקולניות. צחקרתי וחיבקתי אותה חיבוק צדדי.
"מדורה, עם מרשמלו ודברים מתוקים ו-"
"ילד, אל תגזים." נופר קטעה את דבריו של קרולוס באדישות. "אפשר לראות סרט."
"נכון." בלה אמרה בהתלהבות ואני הסכמתי.
"איזה סרט?" קרולוס שאל וראיתי מתח בפניו.
"רומנטי וקיטשי." בלה הגזימה בחיוך והניחב יד על מותניה.
"אימה, אבל שיהיה על ערפדים." נופר אמרה בחיוך תחמן. לפי מה שהבנתי, נופר תמיד אהבה דברים שקשורים לערפדים. אני לא אתפלא שאני אגלה שהיא ערפד בעצמה.
"מרתון סדרת יומני הערפד?" קרולוס הציע וכולנו הסכמנו. אומנם לא ראיתי, אבל זו הזדמנות טובה לראות. בלה הדליקה את המחשב, וחיברה אותו למקרן. ואיתו, הפרק הראשון של סדרת יומני הערפד.
*
"אני משועמם." מלמלתי בקול, אך לא היה מענה. הבטתי לצידי, וכבר בלה, נופר וקרולוס הספיקו לישון. כנראה שאני היחיד שער כאן.
פתחתי את הספה בעדינות, כדי לא להעיר אותם והנחתי את נופר בצד השני לצידו של קרול. הספה של בלה נפתחת. הרמתי את גופה של בלה על זוג ידי, והנחתי אותה במיטתה. כיסיתי אותה בשמיכה דקיקה אך חמימה ונשכבתי לידה. נשקתי ללחייה בעדינות, ועטפתי את גומה הקטנטן בזוג ידי, ולאט לאט, שקעתי בשינה עמוקה וחסרת דאגות.

-מנק' המבט של תאיר
"תאיר," שמעתי קול חלש של בחורה. פקחתי את עיניי במהירות, וניסיתי להבהיר את ראייתי. זו הייתה אימו של בר, פאר.
"בוקר טוב." היא מלמלה בחיוך חביב.
"בוקר טוב." חייכתי גם אני ושפשפתי מעט בעיניי.
"תתארגנו, חומד, אתם חייבים לחזור לפנימייה.
"אוקיי, תודה פאר." הודתי לה והיא הנידה בראשה.
"שום דבר." היא קרצה לעברי, וירדה במורד הסולם. פיהקתי קלות, וניערתי את בר.
"קום יא עצלן." צחקקתי והמשכתי לנער אותו.
"עוד חמש דקות, אמא." הוא מלמל והתהפך כך שהגב שלו פונה לכיווני. דפקתי לו כאפה קלה לגב, והוא מיד קפץ.
"וואי, כמה אנרגטית את בבוקר." הוא אמר ונגע בגבו, במקום בו החטפתי לו את המכה. הרמתי את כתפי בתמימות וגיחכתי.
"זה או שאתה קם, או שאתה תחטוף עוד אחת." אמרתי בהתגרות והוא הביט בי בפרצוף של 'ברצינות?'
הנהנתי בראשי וחייכתי בהתחכמות.
"קם, קם." הוא מלמל כאשר קלט שאני רצינית ויצא מין השק החמים שלו. בזמן שהוא קם והתמתח, עקפתי אותו וירדתי במורד הסולם. סרקתי העיני את הבית, ולאחר כמה חיפושים מצאתי את חדר המקלחת פסעתי לתוכה בדילוגים ונכנסתי. חיפשתי במתרן את המברשת השיניים שלי, ולקח לי זמן לקלוט שזה לא הבית שלי ובעצם אין לי פה את המברשת. פאק, איך לא הבאתי אותה? התיישבתי על השידה של הכיור הנקי והקריר בעצבים.
"המברשת הכתומה." בר קרא לכיווני כאשר הוא נכנס. סוף סוף הגיע, הייתי בטוחה שעבר כבר שנתיים.
"מה זה?" שאלתי בחוסר הבנה וכיווצתי את גבותי בשאלה.
"מברשת השיניים הכתומה. שם. היא שלך." הוא מלמל והצביע לכיוון המתקן.
"אה." מלמלתי בקלילות ומשכתי את המילה. לקחתי את המברשת, ולאחר מכן מרחתי את המשכה והתחלתי לצחצח ביסודות את שיני. בר לקח מברשת שיניים כחולה, שסביר להניח שהייתה שלו. ירקתי את המשחה, והנחתי את ידי מתחת לזרם המים, והצמדתי את פי ליד היד ושקשקתי בתוך פי את המים שהצלחתי להשחג. יררתי את המים אחרי זה, וניסיתי לקחת את המגבת הקטנה. מכיוון שעדיין ישבתי על השידה של הכיור, ולא היה לי כוח לקום אז ניסיתי לקחת את המגבת. צרחה נפלטה מפי, גשכמעט נפלתי אך ידו של בר עצרה את הנפילה.
"את סתומה?" הוא שאל ונקרע מצחוק.
"מה אתה צוחק?" מלמלתי במעט עצבנות ושילבתי את ידי על חזהי. "אין לי כוח לקום."
הור גיחך, ולקח את המגבת שהייתה תלויה על הקיר, וזרק אותה לכיווני.
"כלב." סיננתי מבין שפתי וניגבתי את פני בעזרת המגבת. ולאחר מכן, זרקתי עליו את המגבת. הוא היה נראה מטופש, מה שגרם לי לצחוק.
"שתקי." הוא אמר בעצבים מדומים וירדתי מהכיור.
"לא רוצה." אמרתי בהתגוננות והרמתי את כתפיי.
"רצון זה דבר טוב." הוא מלמל באנחה מיואשת ומזוייפת.
"ואפילו מצויינת." מלמלתי ונשכתי את שפתי, והסטתי את מבטי לכיוום אחר. אבל כשהחזרתי את מבטי לכיוון בר, הוא הביט בי בהרמת גבות.
"מה?" שאלתי בתמימות.
"כלום." הוא מלמל עדיין מביט בי בהרמת גבות. הוא נשען קדימה לכיווני, והניח את ידיו לצדידי, כך שאני לא אוכל לברוח.
"כמו שאת אמרת, רצון זה דבר מצוין." הוא אמר בהתחכמות, מה שגרם לי להתפוצץ מצחוק.
"בר, תאיר, בואו לאכול." אמו של בר אמרה ובלי שבר ישים לב, הורדתי יד אחת שלו שחסמה לי את הדרך, ועברתי אותה.
"ביוש." קראתי לעברו בקריצה מתחכמת ורצתי בדילוגים לעבר מקור הקריאה של אמו של בר.