בין הגלים- פרק שלושים ושתיים חלק א'- שוקו מרשמלו

בין הגלים- פרק שלושים ושתיים חלק א': שוקו מרשמלו
-מנק' המבט של נופר.
'תמיד ידעתי שלהסתכל אחורה על הדמעות יגרום לי לצחוק, אבל אף פעם לא חשבתי שלהסתכל אחורה על רגעי הצחוק יגרום לי לבכות.'

הגעתי לחדרו של קרולוס והיססתי ל'נייה. רציתי רק לעשות רוורס, ולחזור אחורה. אבל לא יכולתי. הרגליים שלי היו תקועות עמוק באדמה, ובלי לשים לב ידי הושלח הלעבר הדלת ודפקתי עלייה בעדינות. למה? למה אני כזאת סתומה? ברגע שחשבתי שיש לי עוד סיכוי לברוח, הדלת נפתחה. פאק יו.
"נופר?" קרול שאל בחוסר הבנה, "מה את עושה כאן?"
"אמ… אני…" התחלתי לגמגם וזזתי באי נוחות. המילים לא יצאו לי מהפה.
"אנחנו צריכים לדבר." אזרתי אומץ ואמרתי במהירות
"בואי, תיכנסי." אמר ופינה לי את הדרך להיכנס לחדר שלו ושל בר. נכנסתי לחדר, והתיישבתי בעדינות על המיטה של בר, וקרול התיישב על מיטתו מולי. הוא הביט בי בסימון שאתחיל לדבר. נשמתי עמוק את האוויר, ובניתי כטקס את מה שאני הולכת להגיד לו הרגע.
"אני יודעת הכל," אמרתי והבטתי בעיניו התכולות של קרולוס
"מה?" שאל בחוסר הבנה
"אני יודעת שנישקת את אותה בת בגלל ההורים שלך" מלמלתי בלחש והרגשתי את הדמעות עומדות בעיני, אך מיד החנקתי אותןת לא רציתי לבכות לידו. לא עכשיו, ולא אף פעם. הבטתי בו, לראות את תגובתו והוא מיהר לה'פיל את מבטו לעבר הרצפה הקרה
"תקשיבי אני מ-"
"זה בסדר .באמת." קטעתי את דבריו בחיוך קטנטן וגרמתי לכך שירים את ראשו מהרצפה ויביט בעיני.
"אני לא רציתי לעשות את זה …" הוא מלמל בעצב והביט בי במבט מתנצל. "זה ההורים שלי הכריחו אותי,"
"אני יודעת, קרול. זה באמת בסדר" אמרתי והנחתי את ידי על כתפו וליטפתי אותה בעדינות,כל כך התגעגעתי למגע שלו, כל כך התגעגעתי אליו. היינו קרובים יותר מאי פעם, והוא הצמיד את מצחו למצחי. הוא רפרף את שפתיו על שפתי, וברגע האחרון הפסקתי את הנשיקה.
"אני מצטערת, אם ההורים שלך אומרים לך אם מי להיות ואם מי לא, אז כנראה הם באמת יודעים מי עושה אותך מאושר." מלמלתי בעצב ולקחתי צעד אחורה מימנו.
"אבל אני רוצה אותך, זה לא ברור?" הוא צעק בעצבים מה שגרם לי להיבהל ולקפוץ במקומי.
"אני מצטער." הוא מלמל וניסה לתפוס את מבטי.
"אני חייבת ללכת." מיהרתי לברוח מחדאו והוא תפס את ידי ברכע האחרון.
"נוני, אני מצטער." הוא מלמל בלחש ובעצב.
"אני… תפגוש אותי בארוחת ערב בקפיטריה?" מלמלתי באנחה ושאלתי.
"אוקיי." הוא מלמל בלחש ובחיוך קטנטן. חייכתי גם אני ויצאתי מחדרו.

-מנק' המבט של תאיר
"טוב…" מלמלתי לאחר שעלינו לעליית הגג.
"לא יהיה לך קר?" בר שאל בדאגה ומשב רוח רענן הגיע וצמרר אותי. הנדתי את ראשי לשלילה, וחייכתי חיוך עדין. פרשתי את שק השינה הסגלגל שלי על הקרקע של עליית הגג. בר פרש את שק שניתו לידי, אך היה מרחק קטנטן והנחתי את קערת הנשנושים בנינו. התכרבלתי בתוך השק, ושלחתי את ידי לכיוון הקערה והוצאתי לי חתיכת מרשמלו.
"הולך שוקו חם ומרשמלו." בר שאל בפתאומיות והבטתי בו.
"אני לא טעמתי החודש אז זה טעים?" שאלתי בהיסוס מתנצל והוא גיחך.
"זה אחד הדברים הכי טובים שאי פעם שתית לפני שאיבדת את הזיכרון." הוא אמר בגאווה. "חוץ ממילקשייק." הוסיף בחיוך גאה וקרץ לעברי. "במיוחד אם אני הייתי מכין לך." הוסיף באנחה מיואשת.
"היי, ולמה אנחה מיואשת?" שאלתי ושיחקתי אותה נעלבת.
"כי שנים ישבת לי על העורק והיית באה אליי רק בשביל שאני אכין לך את זה." הוא גיחך וניענע את ראשו כלא מאמין.
"סתום." ניענתי את ראשי לשלילה ודפקתי את ידי על מצחי. " יאללה קישט להכין לי." קראתי וזרקתי את רגלי קדימה, בסימון שיתקדם.
"פיגור." הוא גיחך וירד במורד הסולם. גיחכתי לעצמי והתכרבלתי שוב בתוך השק. הבטתי בשמיים הריקים, וסרקתי כל כוכב וכוכב שנגלה לעיני. בלי לשים לב, חיוך נמתח על שפתי. האייפון שלי הבהב, בסימון שנשלחה הודעה השלחתי את יד לכיוון האייפון, והוצאתי מחבל המטען. הקלדתי את הסיסמה, ופתחתי את ההודעה.
הודעה מאת 'שושי שלי':
'תאי, לאיפה נעלמת אני דואג לך!' היה כתוב בהודעה וגיחכתי. שי.
'אני עם בר, בבית שלו בעליית הגג. אל תדאג." הקלדתי ושלחתי לו. הוא מיד התחבר.
'בלי שטויות, כן? לילה טוב.' שלח לאחר כמה שניות לאחר ההודעה שלי.
'לילה טוביק.' שלחתי חזרה, ובדיוק בר עלה חזרה לעליית הגג.
"קחי. תזהרי, זה רותח." אמר בדאגה ובאזהרה והניח סמוך אליי את כוס השוקו עם המרשמלו מעל. לקחתי לגימה קלה, כי זה שרף לי את הלשון והנחתי חזרה את הכוס.
"אוקיי. זה. אלוהי." מלמלתי והדגשתי כל מילה ומילה.
"אני יודע." בר ענה בגאווה וחייך חיוך גאה.

-מנק' המבט של בר
"אני יודע." עניתי בגאווה וחייכתי חיוך מרוצה וגאה.
"אל תעוף על עצמך ילד," תאיר אמרה בחיוך מגרה ומנצח. "אתה תסבול אותי יותר מדי בגלל השוקו הזה." היא הוסיפה לאחר כמה שניות וקרצה לי. חייכתי חיוך קטנטן וזה גרם לי ישר לקפוץ לכמה זכרונות

-פלאשבק-
ישבתי במטבח ביתו של שי. שי הוא החבר הכי טוב שלי, ואני נמצא אצלו שבע שעות מתוך עשרים וארבע. שלא נשכח את תאיר, שהיא חייבת להיות בכל מקום ששי חייב להיות בו כי היא ה'מבוגרת'. לפחות זה מה שגורם לנו להתחבר בזמני השנאה שלנו. וכן, יש לנו המון כאלה. באתי ללגום לראשונה מהשוקו מרשמלו שהכנתי לעצמי לפני כמה דקות. הקרבתי את הספל לשפתי, ובלי לשים לב, הספל נגנב מידי ותאיר לגמה מימנו.
"טעים." היא מלמלה והניחה את הספל על שולחן האוכל לידה.
"את רצינית?" שאלתי בשוק ובכעס ושילבתי את ידי על חזהי. עד כמה ילדה יכולה להיות מעצבנת. "וכן, אני יודע שזה טעים. בכל זאת, אני הכנתי." הוספתי בגאווה וחייכתי חיוך מרוצה.
"אל תעוף, ילד. אתה הולך לסבול אותי עוד הרבה בגלל השוקו הזה." היא אמרה בהתגרות, וקרצה לי כאשר ראתה שנותרתי בלי מילים. מה שלא הולם אותי. היא הניחה חזרה את הספל לידי, ורצה בחיוך מנצח ובדילוגים לעבר חדרה.
-סוף פלאשבק-

-מנק' המבט של תאיר.
"ילד, אתה פה?" שאלתי ונופפתי מול עיניו. זו הפעם החמישית שאני קוראת אותו ובר לא עונה. הוא נראה מרחף, במין עולם של עצמו.
"הא? מה?" הוא התעשט על עצמו וניער מעט את ראשו. ואני? רק התפוצצתי מצחוק.
"למה אתה סתום?" שאלתי תוך כדי הצחוק ומיד החיוך ירד לי. "השוקו נגמר לי." אמרתי בעצב והבטתי בכוס הריקה, והפכתי אותה בניסיון להוריד מימנה משהו. אבל כלום, נדה לא יצא מי זה כאילו הכינרת התייבשה.
"לכי לישון, ילדה." הוא סינן בצחוק והתכרבל בתוך השק שלו.
"כלב." סיננתי בעצבים מדומים, והתכרבלתי גם אני בתוך שקי הסגול.
"לילה טוב." הוא מלמל בלחש ובקול רדום.
"לילה טוב. ותודה." מלמלתי בלחש, אך לא היה מענה. הבטתי בכיוונו של בר, ושמתי לב שהוא כבר נרדם. גיחכתי לעצמי, וחיוך התפרס על שפתי הבשרניות והאדומות. הסטתי את מבטי לכיוון השמיים הריקות ועצמתי את עיני.
מכירים את זה שאתם מרגישים שאתם הבן אדם הכי מאושר שנמצא על העולם? כי אני כן. כרגע. אני פשוט מאושרת. יש לי מליון סיבות לאושר שלי כרגע. מליון סיבות, שרובם יכולות אפילו לא הגיוניות. אני שמחה שעברתי את כל זה בחודש האחרון. אפילו את האיבוד זיכרון. וכן, אני יודעת שזה ישמע מוזר עכשיו, כי מי יכול להיות מאושר שהוא מאבד את הזיכרון. אבל אם לא הם, אז אני כן. אני כן מאושרת. כי הרגע, למדתי להכיר את עצמי יותר טוב ממה שהייתי קודם. להתנצל על הטעויות שעשיתי, ולהתחיל הכל מהתחלה. בדיוק כמו שאת נולדת הרגע, ורק פעם ראשונה ראית את הסביבה. כן, בדיוק כמו זה. וזו הסיבה הראשונה, מתוך המליון של למה אני מאושרת. לאט לאט, כל המחשבות סחפו אותי לשינה עמוקה וחסרת דאגות