בין הגלים- פרק עשרים ושש: גאונות וטיפשות

ין הגלים פרק עשרים ושש- גאונות וטיפשות

'ההבדל בין גאונות לטיפשות היא שלגאונות יש את הגבולות שלה.'- אלברט איינשטיין

הייתי כל כך טיפש, וחשבתי רק על עצמי. הייתי חייב לספר לה מהתחלה, מאז שראיתי אותה שאני מכיר אותה. לא הייתי צריך למשוך את זה יותר מידי, הייתי חייב לספר לה בהזדמנות הראשונה שהייתה לי. אבל הייתי טיפש, ואיחרתי את המועד של לספר לה, אבל בסוף הייתי חייס לספר לה לפני שהיא תגלה בעצמה שאני מכיר אותה. ואז זה כבר יהיה יותר גרוע מעכשיו. המון מחשבות התרוצצו במוחי, אך רק שאלה אחת הכי בלטה. איך אני הולך לגרום לה לסלוח לי?
"מה אני הולך לעשות עכשיו?" מילמלתי לעצמי בקול ובעצבים ועצמתי את עיניי בכאב. דלת החדר נפתחה, ופתחתי את עיניי שוב, הבטתי לכיוון הדלת. קרולוס עמד שם.
"מה קרה? שמעתי משהו נשבר" שאל בדאגה והתכופף לעבר הרסיסים של מנורת הלילה השבורה.
"סיפרתי לתאיר" עניתי בלחש ובקול צרוד. הדמעות עמדו בעיניי, אך ניסיתי כמה שיותר להחניק אותן. לא יכולתי לעמוד בזה, היא פאקינג שונאת אותי.
"סיפרת מה?" שאל בגיחוך ולא הבין על מה אני מדבר.
"הכל."עניתי שוב, רק בקול יותר שקט ועצמתי את עיניי בעצבים, כבר הבנתי שנפל לו האסימון.
"לך תדבר איתה," אמר והתיישב לידי במיטה. הנחתי את זרועי על עיניי, ולחצתי עליהם בעזרת זרועי.
"היא לא תרצה לדבר איתי."אמרתי והרמתי את זרועי השנייה, ובתנופת יד ביטלתי את דבריו של קרולוס.
"תנסה לפחות!" דרש בניסיון לשכנע אותי לדבר עם תאיר. לאחר כמה דקות שהוא ניסה לשכנע אותי, נאנחתי בכניע וקמתי משכיבה לישיבה. נעלתי את נעליי שוב ועברתי את הזכוכיות בלי חשש שאני אפצע. גם לא עניין אותי אם אני אפצע.
"תדבר איתי." הוא קרא לעברי רגע לפני שיצאתי. הנהנתי בראשי והתחלתי לפסוע לכיוון חדרה של תאיר, שהיה כמה חדרים לידי. הססתי טיפה, אך בסוף הרמתי את ידי ודפקתי בדלת. אחרי מספר שניות, הדלת נפתחה ונופר עמדה שם. היא הביטה בי לכמה שניוץ, ולאחר מכן הסיטה את מבטנ לתוך החדר.
"אני… אתןן לכם להיות לבד." מלמלה ועקפה אותי לכיוון חדרה. נאנחתי, ואחרי כמה שניות של קרב עם עצמי להיכנס או לא בסוף נכנסתי.
"תותי?" שאלתי והבטתי בתאיר שראשה היה חבוי בתוך הכר הלבן. היא לא ענתה.
"תאיר," מלמלתי קצת בקול, אך היא שוב לא ענתה. התיישבתי על מיטתה, וליטפתי לה את השיער. היא סובבה את גבה אליי, כשראשה עדייו חבוי בתוך הכרית
"בבקשה תסלחי לי, אני אוהב אותך…" אמרתי ופלטתי את המילים ששנים לא יכולתי לפלוט.
"בבקשה, פשוט לך." היא אמרה בקול שבור ויכולתי לשמוע שהיא בכתה. או יטתר נכון… ממשיכה לבכות.
"ת-"
"לך, פשוט לך." היא קטעה את דברי בקול קריר אך עדיין שבור. הבנתי כבר שזה אבוד. קמתי ממיטתה ופסעתי למחוץ לחדר. לפני שיצאתי, העברתי בה מבט אחרון. היא הייתה שבורה, מתחת לשמיכה שכיסתה רת גופה וגם את פנייה יכולתי לשמוע את היבבות והבכי שלה. ליד מיטתה הייתה שידה לבנה ובשידה היה צלחת אוכל שככל הנראה הייתה מלאה לגמרי. מה שמסמן שהיא אפילו לא טרחה לגעת בזה. היו המון בגדים שהיו זרוקים וברחבי החדר, וחדרה היה מבולגן. נאנחתי, יצאתי מחדרה.

נק' מבט של שי
פסעתי לכיוון חדרה של תאיר, כי לא ראיתי אותה כבר כמה שעות. הגעתי לחדר שלה וראיתי את בר יוצא ממנו כשראשו מושפל. הבטתי בו פוסע כמו זומבי לעבר חדרו, בהליכה מרושלת. התעשתי על עצמי ודפקתי על הדלת. לא היה מענה, ותוך כמה שניות מצאתי את עצמי דופק בדאגה ובשגעונות. לבסוף, קלטתי שהדלת לא נעולה ופתחתי אותה. הבטתי בחדר בזיעזוע, הכל היה מבולגן. אך זה לא עניין אותי. מה שעניין אותי זה למה תאיר הייתה מכוסה בשמיכה מכף רגל עד ראש, ושמעתי יבבות מתחת לשמיכה.
"תותי מה קרה?" שאלתי בדאגה ורצתי למיטה של תאיר. הרמתי את ראשה מהכר, חיבקתי אותה והיא בכתה אל תוך חזהי. ליטפתי את ראשה בעדינות, נתתי לה לבכות בחזהי. תוך כמה דקות, הבכי נרגע והיא הרימה את ראשה מחזהי. עדיין ירדו לה דמעות, אך יותר רגוע ממקודם.
"מה קרה תותי? בר פגע בך? הוא מת!" אמרתי וחום גופי החל לעלות.
"בר הוא… הוא… יודע" מילמלה בגמגום ומחתה את הדמעות שלו הפסיקו לרדת
"מה?" שאלתי לא מבין וניסיתי לתפוס את מבטה.
"הוא יודע מי אנחנו, הוא ידע מההתחלה ולא אמר לנו כלום. פשוט כלום." ענתה בגמגום ומשכה באפה האדום. הייתי בשוק והרגשתי את הלסת שלי נופלת לאדמה.
"אני הולך לדבר איתו. תשני בנתיים, טוב?" מלמלתי בלחש ובדאגה לתאיר וליטפתי לה את הלחי. היא הנהנה קלות ונשכבה על המיטה כיסיתי אותה בשמיכה הדקה והלבנה ויצאתי מהחדר לכיוון החדר של בר. הגעתי לחדר, ובלי לדפוק פתחתי את הדלת.
"תשאיר אותנו לבד"אמרתי לקרולוס כשנכנסתי לחדר וסימנתי לט לצאת בהתנצלות. הוא הנהן כמבין ויצא מהחדר לא לפני שסגר את הדלת אחריו.
"למה לא סיפרת לנו אם ידעת מהתחלה?" שאלתי בכעס והתיישבתי במיטנ של קרולוס. ניסיתי לשמור על רוגע, ולא להתפרץ עליו.
"אני לא יודע טוב?" אבל באשמה והשפיל את מבטו
"לא, לא טוב. לא טוב בכלל." קבעתי בצעקה ולאט לאט רגלי רעדה יותר ממה שהיא רעדה קודם, וידי התאגרפה.
"בגללך תאיר בוכה." צעקתי בכעס. הוא לא ענה, ונשאק עם ראש מושפל.
"אני מצטער." הוא מלמל בלחש. "אתה חושב שקל לי? כי זה ממש לא. לא חשבתי שזה מה יקרה, זה שובר אותי המחשבה שתאיר בוכה. אתה יודע למה? כי אני אוהב אותה" צעק בחוסר אונים והרים את מבטו אליי. קמתי מהמיטה, ותפסתי אותו מצווארון חולצתו.
"לא אכפת לי שאתה אוהב אותה," אמרתי בקול חלש ומאיים. "עכשיו הולך להפוך את כל העולם כדי שאחותי תפסיק לבכות ותיהיה מאושרת. זה מובן?" שאלתי בלחש טיפה עצבני.
"כן" ענה לאחר כמה שניות והשפיל שוב את מבטו. שחררתי את אחיזתי מחולצתו ויצאתי מין החדר, פוזע לכיוון חדרי