בין הגלים- פרק עשרים ושבע: מסובך

ין הגלים- פרק עשרים ושבע: מסובך
-מנק' המבט של נופר
'החיים הם באמת פשוטים, אך אנחנו מתעקשים להפוך אותם למסובכים.'- קונפוציוס

ראשי היה מלא במחשבות. לא הייתי מרוכזת. למזלי, הייתי לבד בחדר ובלה או שביט או כל אחד אחר לא היה איתי. הייתי צריכה זמן לחשיבה, לר ידעתי מה לעשות. בר בעצם חבר ילדות של תאיר ושי, שי ותאיר היו בשליחות בנוי יורק. הם חזרו וביום שהם חזרו הם נעלמו. הייתי מאוכזבת מבר. הוא היה חייב לגלות לה כבר מהתחלה, אבל הוא לא עשה את זה. דפיקות הסיחו את דעתי וקטעו את משבותיי. קמתי מהמיטה ופתחתי את דלת החדר.
"באלי לארח לך חברה," הוא הכריז בשמחה והתפרץ לתוך החדר. דלת החדר ממול, שהייתה החדר של בר וקרולוס נפתחה וקרולוס יצאה. ימים שלא ראיתי אם, וכל כך התגעגעתי אליו. הבטתי בשיערו שהיה מבולגן, ולא השקיע כמו פעם לשים כמויות של ג'ל, עיניו האפורות… שגרמו לי לטבוע בהם כל פעם מחדש. בחנתי את תווי פניו. היו לו מעט זיפים, והוא היה נראה עייף. כאילו לא ישן לילות שלמים. אני שונאת רותו. כל כך שונאת אותו. והכי שונאת, שאני לא מצליחה לשכוח מימנו. כי האהבה שלי אליו יטתר מידי גדולה. הרגשתי שאני טובעת לתוך עיניו האפורות. ועמדנו אחד מול השנייה, מביטים אחד בשנייה ולא זזנו. כאילו אנחנו בעולם משל עצמינו.
"נופר, את באה?" שביט קרא והעיר אותי ממחשבותי, והוא הביט מבעד לדלת לבדוק על מה הסתכלתי.
"הו היי, קרולוס." שביט זרק לעבר קרולוס חיוך והניח את ידו על כתפי. עברה בי צמרמורת קלה, והרגשתי באי נוחות כך שניסיתי להביט בכל דבר אחר רק לא בהם.
"היי," קרול ענה, הביט בשביט וגיחך גיחוך מזלזל.
"שמעת על החדשות?" שביט שאל והצמיד אותי עוד יותר אליו.
"אלו חדשות, בדיוק?" קרולוס שאל. לא עניין אותי מה החדשות, רציתי רק להיות לבד.
"אני ונופר זוג." שביט הכריז והרגשתי את פני מתחוורות. עיניי גדלו ולא הצלחתי לפלוט כלום מפי.
"מה?" פלטתי בבלבול והבטתי בשביט קצת בהלם.
"שיהיה לכם במזל טוב." קרולוס אמר בזלזול. הבטתי בעיניו, לא יכולתי לפענח מה מבטו אומר. אבל לפי ההתנהגות, סביר להגיד שלא עניין אותו בכלל.
"ביי," הוא מלמל לאחר כמה זמן.
"להתראות, גבר." שביט אמר והביט בקרולוס בשמחה. קרולוס כתשובה גלגל עיניים, סובב את גבו והמשיך ללכת.
"בן זונה." שביט מלמל והסתובב גם הוא לתוך החדר. מה זה היה הרגע?

-מנק' המבט של בלה
הלכתי סביב החדר, הלוך ושוב. לא ידעתי ממש מה לעשות, ועל כל אחד עבר משהו שונה אז גם לא היה עם מי להיות. הייתי בחדר של שביט ושי. שביט רצה להיות קצת עם נופר, אז הוא הציע לי להישאר בחדרו עד שהוא יחזור. לא יכולתי להיות בחוץ, כי כבר התחיל להתקרר. נשכבתי במיטה אחת שהייתה מול הדלת. לא ממש ידעתי של מי המיטה, או של שי או שביט אבל גם לא ממש עניין אותי. הדלת נפתחה בפתאומיוץ, מה שגרם לי לקפוץ מהמיטה. ליד המשקוף עמד שי, שהביט בי בבלבול.
"מה את עושה פה?" הוא שאל בגיחוך ונכנס לתוך החדר. שיערו השחור היה מבולגן, וטיפה הזהיר בגלל קרני השמש והג'ל, עיניו הירוקות והשלוות כמו הטבע היו נראות רק כשהוא נכנס עצבניות אך כשהוא קלט אותי נרגע. הוא לבש טי שירט כחולה שהבליטה מעט את שריריו, מעל הטי שירט הוא לבש חולצה משטבצת מכופתרת שהשרוולים היו חתוכים כנראה ומכנסי הג'ינס עם הקרעים שלו היו נופלות מעט, כנקאה בגלל שהוא שם את המכנס עד קו התחתון.
"שביט אצל נופר, והיה קר בחוץ אז הוא הציע לי להיות פה קצת." התעשתי על עצמי כאשר קלטתי שאני בוחנת אותו לא מעט זמן, עניתי על תשובתו וניסיתי להיראות כאילו אני לא נהנית מי זה שרני איתו באותו חדר לגמרי.
"ולמה את נראת כאילו את לא נהנית להיות איתי באותו חדר?" שי שאל בהתגרות וקרץ לעברי. השפלתי את מבטי, בניסיון שהסומק ירד עד שארים את ראשי.
"כי אני לא," קרצתי לעברו בצחקוק ונאלצתי להרים את ראשי.
"ודרך אגב, יפה לך אדום." שי הוסיף והביט בי בחיוך מגרה. עיניי נפתחו לרווחה ויכולתי להרגיש את לחיי מאדימות. שוב.
"שמתי סומק." התגוננתי בקול ורקעתי ברגלי.
"סומק על כל הפנים, אני מבין." הוא מלמל ושיחק אותה מבין הכל.
"השתזפתי." תירצתי שוב בהתגוננות ושילבתי את ידי על חזהי.
"אם את אומרת," הוא גיחך ונשכב על המיטה שהייתה קצת מספיק רחוקה מהמיטה שליד הדלת=שבא אני הייתי. "דרך אגב, את במיטה שלי." הוא הוסיף והצביע על המיטה בו נשכבתי. הייתי יכולה לנחש שזו מיטתו. קיפצתי ממיטתו, וסימנתי לו לקום. הוא הרים את כתפיו ללא, ונשאר שוכב על המיטה שהתבררה למיטה של שביט. סימנתי לו לקום שוב, והוא שוב הרים את כתפיו. בדיוק כמו ילד בן חמש.
"מה זה זה, קום כבר." אמרתי בעצבים מדומים ותוך כדח המשפט חזרתי על תנועתו. הוא שוב הרים את כתפיו ללא. פסעתי לעברו ברישול, וניסיתי לדחוף אותו מהמיטה, מה שלא כל כך הצליח לי. בסופו של דבר, הצלחתי להוריד אותו מהמיטה ונשכבתי עלייה.
"המיטה הזו הכי נוחה, אז קומי." שי דרש. הרמתי את כתפי ללא, אותו דבר כמו שהוא עשה וזרקתי לעברו חיוך מתגרה.
"אני לא הולך לוותר על המיטה הזו, זה או שאת קמה או שאנחנו נאלצים להיות באותה מיטה." הוא קבע עובדה וחיכה שאקום.
"יש לך מיטה שם, תסתדר." אמרתי והצבעתי על מיטתו. כשחושבים על זה שוב, באמת המיטה של שביט יותר נוחה משל בר. לאחר כמה שניות הרגשתי גוף כבד נופל עליי. שי.
"שי, קום מימני." קראתי בצחקוק וניסיתי להקים אותי.
"לכי למיטה ששם." הוא אמר וניסה להפיל אותי. יש פה שני מיטות, ואנחנו שני אנשים, ושנינו רבים על מיטה אחת מסכנה. אבל בעצם המיטה הכי נוחה. אין סיכוי שאני מוותרת עליה.
"אין בעיה, שנינו נהיה פה." שי קרץ לעברי. הספקתי לקלוט באיזה תנוחה אנחנו. אני שוכבת על המיטה, הוא מעליי אך שומר על שיווי משקל לא ליפול עליי. הרגשתי את לחיי מאדימות, וניסיתי להדוף אותו מימני.
"זה או שאת הולכת ואני נשאר, או ששנינו פה" הוא לחש לעברי, והיינו צמודים. בלעתי את רוקי, ולא יכולתי לדבר. מצד אחד, נקלעתי למצב מביך. והכל רק בגלל מיטה. ומצד שני… אין בכלל צד שני. ואף פעם לא האמנתי שנריב על פאקינג מיטה. עיניו הביטו בשפתי והוא נשך את שפתיו. בלעתי את רוקי שוב. בזמן האחרון, אני קולטת שאני עושה את זה שוב ושוב כשאני קרובה לשי. והיו מספיק מקרים כאלה. הוא קירב את ראשו לראשי והרגשתי את גופי מתחיל להתחמם. שפתיט נגעו בשפתי, אך מהר התרחקתי וניסיתי להתחמק מכל מגע שלו. אך הוא תפס בשני זרועותי, וחסם את כל הדרכים שלי להתחמק. הלוואי ומישהו יפתח עכשיו רת הדלת הלוואי. אך עם המזל הערור שלי לא קרה כלום
"ד..די" גמגמתי וניסיתי לצאת מהמצב המביך בו נקלענו.
"תפסיקי להפוך דבר פשוט למסובך." הוא מלמל בלחש וריפרף שוב את שפתי בשפתיו. לא התנגדתי, הוא תפס בידי בעדינות אך עדיין לא יכולתי להשתחרר. ליבי פעם בחוזקה, ולחיי האדימו עוד יותר. הוא שחרר יד אחד ותםס בפניי, נישק את שפתי ברכות ובעדינות.