בין הגלים- פרק עשרים: הגילוי

בין הגלים- פרק עשרים: גילוי
'בוכה רק מי שטובע זיכרונות שקרא בספר, לבכות זה לקוי, זו חולשה. אז למה לבכות? באיזה זיכרונות אני טובעת? 
אני מרגישה שאני בוכה על זיכרונות, שאני לא זוכרת, כאילו היה לי עולם שפעם היה העולם שלי. 
לפעמים אני שומעת מילה, או רואה פרצוף ויש לי הרגשה משונה, כאילו פניו או המילים שהוא אומר לוקחים אותי למקום אחר, לזמן אחר. 
זה כאילו הנשמה מוקפת חומה שמסתירה עולם אחר, מריאנלה אחרת , סיפור אחר לגלות, וזה מפחיד אותי. זה מפחיד אותי לפתוח את השער, אני חוששת ממה שאני עלולה למצוא בצד השני של החומה. 
זכרונות לא יכולים להרוג, וגם לא להסתיר, אפשר רק לשכוח אותם. אבל איך אפשר לשכוח משהו שאפילו לא זוכרים? 
זה מרגיש כאילו שכחתי מי אני באמת, כאילו אני חיה בשקר, כאילו אני לא מי שאני חושבת שאני. 
אחד מסתובב שמח מהחיים שלו כשהוא יודע מי הוא, ופתאום מפתח, מפתח אחד פשוט פותח את הדלת אל עולם מוסתר. 
רק אם אדע מי זה היה אדע מי אני. האם זה אפשרי להכיר מישהו מבלי לזכור מי הוא? זה אפשרי להיות מישהו אחר מאשר מי שאתה חושב שאתה? 
הזיכרונות הם כמו ההיסטוריה, הם נכתבים ע"י מי שזוכים, באילו זיכרונות זכיתי במהלך ההיסטוריה שלי? מי כתב את ההיסטוריה שלי?'- כמעט מלאכים.

״הלואה״ צרחה קטנטנה נשמעה והדהדה בחלל הענק של האולם. הבטתי למקום בו נשמע הרעש, ותאיר משכה את העגלה המלאה במזון לתוך האולם. 
״אולי קצת עזרה?״ היא שאלה בציניות ושילבה את ידיה על חזה. צחקקתי לעצמי ופסעתי לכיוונה. 
״בואי נבדוק מה קנית…״ מלמלתי והתחלתי לחפור בתוך העגלה המלאה. חטיפים, מתוקים, עוגות, כל מיני.
״אקס-אל?״ שאלתי והבטתי בה בשאלה.
״משקה אנרגיה.״ היא תיקנה אותי בחיוך. 
״תותה, אמרתי שאני אדאג לשתייה.״ צחקקתי ופתחתי את הפחית. באתי ללגום מימנה אך תאיר הספיקה לגנוב לי את הפחית מהיד וללגום במקומי. 
״מישהו אמר לך לשתות?״ היא שאלה בעצבים מדומים ולקחה עוד שלוק מהפחית. 
״מישהו אמר לך לשתות?״ שאלתי אותה אני במבט מגרה. היא משכה בכתפיה והביטה בי בתמימות. 
״וחוץ מי זה, שתיה זה לא רק וודקה ובירות,״ היא הפצירה בי בגיחוך. ״זה גם קולה, ספיירט, אקס-אל. מים אפילו.״ 
״בטח.״ מלמלתי בציניות ומשכתי את העגלה לכיוון השולחנות הריקים והבר. הכנסתי את כל המשקאות לתוך המקרר שהיה בפינת הבר. 
״תאי,״ קראתי וסגרתי את דלת המקרר השקופה.
״הא?״ היא מלמלה וזרקה את הפחית המקומטת של האקס-אל לאשפה. 
״תסדרי את המזון.״ מלמלתי וגילגלתי לעברה את העגלה. היא הניפה את ידה ועצרה את העגלה רגע לפני שהתנגש בה. צחקקתי ולאחר מכן היא צחקקה גם היא. הבטתי לכיוון הקיר והשעה הייתה כבר חמישה לתשע. לאחר מכן הסטתי את מבטי לכיוון של תאיר, ושמתי לב שהיא סיימה להניח את האוכל בשולחנות וניקתה את הפינות שלא הספקתי לנקות מאז שהיא נכנסה. חייכתי לעצמי ונשענתי על הבקר.
״שלום,״ צעקה קטנה של כמה אנשים נשמעה, הסטתי את מבטי לכיוון הכניסה ובלה, שי, שביט ונופר התפרצו לחדר. 
״שלומות.״ אני ותאיר ענינו וצחקקנו יחד. 
״ואוו.״ נופר אמרה והביטה סביבה בהלם. 
״את כל זה הספקתם להכין בשלוש שעות לבד?״ היא שאלה.
״לא, אז מישהו עזר לנו.״ תאיר ענתה בציניות ושי עטף סביבה את זרועותיו בחיבוק צדדי. גיחכתי והסטתי את מבטי לכיוון נופר ושביט. שביט נשען על הבימה ונופר עמדה מולו והם כהרגלם… פירלטטו. הבטתי לכיוונה של בלה, שהתחילה לבחור שירים. 
שיר נשמע ברקע, מה שהבהיל את כולנו וגרם לנו לקפוץ במקומנו. בלה הפסיקה את השיר 
״אופסי?״ היא מלמלה בשאלה והביטה בכולנו בהתנצלות.צחקקנו כולנו והיא המשיכה לעשות את סדר השירים
״קלישאה.״ שי צעק לעברה ובלה הסתובבה בפתאומיות. 
״אחותך.״ היא ענתה לו בעצבים מדומים. הסטתי את מבטי לכיוון תאיר שרק
צחקה בקול.
״לא שאני זוכר אבל סבבה.״ שי צעק לה בצחקוק. בלה פסעה לעברו בעצבנות, בעודו מתחיל לברוח מימנה. 
״סתומים.״ מלמלתי בלחש ובצחקוק.
״אני חייבת לנוח.״ תאיר מלמלה בעייפות והתיישבה באיזה כיסא שהיה בפינת באולם. 
״גם אני.״ הסכמתי איתה. לקחתי איזה כיסא זרוק שהיה בסביבת האולם והתיישבתי ליד תאיר. אחרי שהרגשתי שעיניי הולכות ונעצמות, משהו כבד אך עדין נפל על כתפי. פתחתי את עיניי בבהלה וראשה של תאר היה על כתפי. גיחכתי ונישקתי את קודקוד ראשה. הבטתי בכולם. בשביט שהתחיל לגמור את כל החטיפים, בבלה שהמשיכה לרדוף אחרי שי, כמו ילדים קטנים ונופר שהביטה בי וקרצה לי והביטה בי ובתארי בחיוך. גילגלתי את עיניי בחיוך ועצמתי את עיניי. 

-מנק׳ המבט של תאיר 
״תקומו.״ שמעתי צרחה שגרם לי לקפוץ במקומי. 
״אומיגד, נופר.״ מלמלתי באנחה טיפה עצבנית ונאנחתי בקול.  
״אתם צריכים להתארגן, עוד חצי שעה עשר.״ היא מלמלה בלחץ ותפסה בזרועות שלי ושל בר.
״בחייאת שאני עייף.״ בר אמר ופיהק קלות.
״חצי שעה התארגנות, עשר דקות מקלחת. עופו.״ נופר הפצירה בנו ודחפה אותנו למחוץ מהאולם. התחלתי לפסוע בהליכה מרושלת לעבר חדרי, כאשר בר לידי. 
״דברי איתי.״ הוא זרק לעברי רגע לפני שנכנסתי לתוך חדרי, ופיהק. הנהנתי בראשי לאוקיי ונכנסתי לתוך החדר. סגרתי את הדלת מאחורי, והדבר הראשון שעשיתי זה לחפש מה ללבוש. לבסוף הוצאתי שמלה כחולה צמודה בהתחלה וטיפה מתנפחת בסוף ולבשתי איתה נעלי אול-סטאר שחורות. ראיתי מה זה עקבים, ולפי דעתי? זה ממש אבל ממש לא נוח. אז אין סיכוי שאני אלבש את זה. לא עכשיו ולא אף פעם. פתחתי את דלת המקלחת, ונכנסתי לתוכה. נעלתי את הדלת הלבנה ופשטתי את בגדי מגופי. הזרם החם של המים צמרר את גופי וגרם לי לתחושה נעימה. חפפתי את שיערי, ולאחר מכן יצאתי מין המקלחת. ליפפתי סביב גופי מגבת וגם סביב שיערי. לבשתי את השמלה הכחלחלה ולאחר מכן נאבקתי בנעלי האול-סטאר השחורות שלי. יבשתי את שיערי והברשתי אותו. לאחר כמה דקות, כבר הייתי מוכנה. הבטתי לכיוון שעון הקיר, וכבר עברו שני דקות מאז שהייתי צריכה להיות שם. בדקתי שלא שכחתי שום דבר, והתחלתי לפסוע למחוץ לחדר. התחלתי לרוץ לעבר האולם ונדחסתי בין כל הילדים. סרקתי את האולם הענק בעיניי. הרמנו פה מסיבה על המקום. כל הילדים רקדו, והיו באוויר ריח אלכוהול ועישון, מה שגרם לי להיחנק טיפה ולהשתעל קלות. נדחסתי בין כל הילדים עד שהגעתי לבר. 
״הגעת,״ בר מלמל וחייך לעברי. ״לשתות משהו?״ 
״קולה?״ עניתי בשאלה תשובה כזו. 
״אוקיי.״ בר מלמל בחיוך קליל ומילא לי כוס. לגמתי מתוך הכוס ולאחר מכן הנחתי על הבר. הסטתי את מבטי בין כל הילדים שרקדו.
״הרמנו פה מסיבה על המקום, הא.״ בר מלמל והסטתי את מבטי לכיוונו. הינהנתי בחיוך קטנטן. ״בא לך לרקוד?״ שאל בפתאומיות, מה שגרם לי להסמיק טיפה. הנהנתי בראשי במבוכה, וקפצתי מן הכיסא.
״אבל אתה לא צריך לעבוד?״ שאלתי וכיווצתי את מצחי.
״אריאל, בוא תחליף אותי.״ בר צעק לאיזה אחד, ואותו נער הגיע. 
״כבר לא.״ בר מלמל לעברי וקרץ לי. צחקקתי והוא תפס בידי ומשך אותי לעבר רחבת הריקודים. השיר הקצבי התחלף לשיר סלואו וכל הנערים התחילו לחפש זוגות. בר חייך חיוך קטנטן, והושיט את ידו לעברי. הנהנתי להסכמה, והנחתי את ידי בידו. הוא משך אותי טיפה קרוב אליו ועטף את זרועותיו סביב מותני. הנחתי את ידי סביב צווארו ואת ראשי על כתפו. לאחר כמה דקות, שנשארנו באותה תנוחה, הרמתי את ראשי מכתפו ואני ובר אחד בשנייה. חייכתי לכיוונו, והוא קירב את ראשו אליי. הוא ריפף את שפתיו על שפתי, ולאחר מכן תפס בפני ונישק את שפתי בעדינות. חייכתי חיוך קטנטן והדקתי את ידי סביב צווארו ביותר ביטחון. לאחר כמה דקות התנתקנו והנחתי שוב את ראשי על כתפו. 

״סיימנו לנקות?״ שאלתי בקול צרוד ופיהקתי בעייפות. כבר שלוש לפנות בוקר, וכל הילדים כבר עזבו. רק אני, נופר, בלה, שי, שביט ובר נשארנו לנקות. 
״אני עייף מת.״ שי מלמל ונשען על הבר. 
״אל תהיה עייף, תמות.״ בלה התגרתה בו בכל הכוח שנשאר לה, ולאחר מכן פהקה.
״יש לך מזל שאני עייף.״ שי אמר באיום. 
״לכו לישון.״ שביט אישר והניח את המטאטא קרוב לקיר. התחלתי לפסוע בהליכה מרושלת למחוץ לאולם, כאשר בר לידי. 
״איך היה?״ הוא שאל ופיהק.
״נחמד.״ מלמלתי ולאחר מכן פיהקתי גם אני. הגעתי לחדרי, ונעמדתי לידו ובר מולי.
״נדבר?״ שאל והביט בי בשאלה. הנהנתי בראשי וחיבקתי אותו קצרות.
״לילה טוב.״ מלמלתי במתיקות לאחר שהתנתקנו מהחיבוק.
״לילה טוב.״ הוא גיחך והמשיך לפסוע לעבר חדרו. נכנסתי לתוך החדר, והזרקתי על המיטה כאשר חיוך קטנטן מרוח בפני. קמתי מהמיטה, והוצאתי את נעלי תוך כדי שאני מפשיטה מעלי את השמלה ולובשת פיג׳מה ארוכה וחמימה. נשכבתי במיטה ולאט לאט נרדמתי. 

פתחתי את עיני לצלילי הציפורים שנשמעו, והדלקתי את מסך האייפון. השעה הייתה כבר שתיים עשרה בצהריים. פיהקתי קלות וקמתי מהמיטה תוך כדי התמתחות קטנה. הבטתי לכיוון השידה, רק שהיה שם משהו. עטיפה.
״מה זה?״ מלמלתי לעצמי והחזקתי במעטפה. פתחתי אותה בעדינות, ותמונתי התגלתה לעיניי. הבטתי בתמונה בטיפה הלם. שיערי היה כרגיל, ג׳ינג׳י ועיניים ירוקות ונמשים. עברתי לדף הבא, ומיד עלו דמעות לעיניי. אז זהו, זה הרגע שאני מגלה מי אני.