בין הגלים- פרק ארבע עשרה: הבגידה

בין הגלים- פרק ארבע עשרה: הבגידה
-מנק׳ המבט של תאיר 
עמדנו אחד מול השני, וחיוך היה מפורס על פנינו. היינו קרובים כל כך, ששום דבר לא היה יכול להפריד בנינו. הוא קירב את ראשו אליי, ואני אליו. ואז זה קרה, התנשקנו. הייתה נשיקה עדינה, ומיד אחריה נכנסתי לעולם משלי.

-מנק׳ המבט של נופר 
״בבקשה תגישו לי את המבחן.״ המורה צווחה בקול, מה שגרם לכמה תלמידים לקפוץ ממקומם. נאנחתי, והבטתי בדף הראשון של המבחן. אין סיכוי. אין סיכוי שאני נכשלת במבחן הזה. בבקשה לא. עצמתי את עיניי לכמה שניות, והרגעתי את עצמי. 
״תגישו לי את המבחנים.״ המורה צווחה שוב, מה שגרם לי לפתוח את עיניי בבהלה, ולקפוץ במקום. הנחתי את ידי על ליבי, ונשמתי עמוק. קמתי מהכיסא, וגררתי אותו אחורה. הנחתי את המבחן קרוב לחזה והתפללתי שאני אצא עם ציון טוב. לבסוף פתחתי את עיני, והחזקתי את המבחן בידי השמאלית, שרעדה באותו רגע. פסעתי לעבר המורה באיטיות, שנראתה בשבילי כמו נצח. לבסוף הגעתי אליה, והנחתי את המבחן בלית ברירה על שולחנה. הסתובבתי, ופסעתי לעבר מקומי. גררתי את הכיסא לאחור, והתיישבתי. הנחתי את זוג ידי על השולחן, ואת ראשי בניהם ועצמתי את עיניי בעייפות.
״איך הלך?״ שמעתי קול לוחש לי. פקחתי את עיניי במהירות, והסתובבתי אחורנית בבהלה. וראיתי את קרולוס יושב מאחורי ומצחקק.
״חה חה חה.״ מלמלתי כאשר מפי נפלט אנחת הקלה ופיהקתי קלות. 
״נו, אז איך הלך?״ קרול חזר על שאלתו, והביט בי בשאלה. 
״אחלה.״ מלמלתי וחייכתי חיוך מאולץ. הוא הביט בי בשאלה והרים את גבותיו. אין, הוא מכיר אותי כל כך טוב.
״סתם… אני חושבת שהלך לי טוב, אבל אני לא בטוחה.״ אמרתי באנחה קלה. אני מפחדת להיכשל. במבחנים הקודמים שלי תמיד נכשלתי, אבל בגלל שהייתי תלמידה טובה, מתקדמת והזן שתמיד השתתפה בשיעורים והיה לה תמיד מה להגיד העלו לי את הציון ונתנו לי בונוס. אבל הפעם היה לי חשוב להוכיח את עצמי, להוכיח את זה שאני פאקינג יכולה להצליח בלי כל הבונוסים האלה. האם המבחן הוא באמת מה שמסיח את דעתי? 
״נופר?״ מישהו קרא לי, והעיר אותי ממחשבותי.
״הא?״ שאלתי והסתובבתי במהירות. כנראה שקעתי במחשבות, שלא הקשבתי למה שקרולוס אמר.
״אמרתי שלא נורא, ואת על בטוח תצליחי במבחן.״ הוא חזר על דבריו, והביט בי במוזרות. הנהנתי לחיוב, וחייכתי חיוך קטנטן. הוא חייך גם הוא, וקרץ לי. פעמון הצלצול נשמע. קמתי ממקומי באנחה קטנה, ונשקתי לשפתי קרולוס.
״מצטערת קרול, באלי להיות קצת לבד.״ אמרתי בהתנצלות והשפלתי את מבטי לרצפה. 
״זה בסדר, חיים שלי.״ הוא מלמל, תפס בפני ונישק את שפתי. התנתקתי מימנו תוך כמה שניות, ויצאתי מהכיתה בהליכה מהירה. רצתי במדרגות, עד שהגעתי לחדרי. הוצאתי את המפתח הכסף הקטנטן, ופתחתי את הדלת. נכנסתי לחדר, וטרקתי את הדלת מאחורי. נשכבתי על מיטתי, ועצמתי את עיניי ונשמתי עמוק. איך אני אספר פאקינג לקרולוס, שראיתי אותו איתה. קמתי ממיטתי, ופסעתי באיטיות לעבר החלון. פתחתי אותו, ומשב רוח רענן וקריר צמרר אותי. פסעתי במהירות לכיוון הארון, הוצאתי מעיל דק ולבשתי אותו עליי. פסעתי שוב לכיוון החלון, חיפשתי בעיניי את המגרש, ותוך כמה שניות מצאתי. בין השחקנים ששחקו, מצאתי את קרולוס. אני עדיין לא מאמינה שאני מושכת את זה. או יותר נכון, הוא מושך את זה. הוא רץ עם הכדור, והוא בעט אותו לשער. חייכתי חיוך קטנטן, אך מיד הורדתי אותו כאשר ראיתי נערה לא מוכרת קופצת עליו בחיבוק… 

-יום לפני-
'הזכרונות לא נמצאים בראש, הזכרונות נמצאים בלב.
מיליוני זכרונות בלתי נשכחים, הם אלה שעושים אותנו למי שאנחנו היום.
זיכרון עשוי להיות רדום, אך הוא אף פעם לא מת.
החוויות, התסכולים, החלומות, הכל מעורבב, מוכן לצאת בכל רגע נתון.
זיכרונותיי שייכים לי, והם תמיד ילוו אותי.'- כמעט מלאכים'

כתבתי ביומני. חיוך התפרס על פניי. היום, יום השנה שלי ושל קרולוס. יומיים שלמים, ארגנתי לנו רשימת דברים לעשות, וכמה מתנות. סגרתי את היומן, והנחתי אותו בתוך ארוני, עמוק בתוך הבגדים. חייכתי חיוך מאושר, והבטתי סביב חדרי המקושט. פסעתי לכיוון שולחן הכתיבה שלי, והוצאתי מהמגירה הסגורה את שני הכרטיסים. שני כרטיס הטיסה לברצלונה. זה מה שקרול תמיד רצה. פתחתי את המגירה, והנחתי את שני הכרטיסים שם ונעלתי את המגירה. יצאתי מהחדר, ורצתי ריצות קטנות במדרגות.
״היי, שביט.״ אמרתי בקול חמוד וחייכתי לעבר שביט שישב על הספה מול הטלוויזיה. משום מה, זה לא נראה כאילו בכלל הוא שם לב לטלוויזיה. שביט, שביט אלימלך. הוא לא חדש פה, אבל גם לא וותיק. הוא הגיע לפה לפני חודש. אני לא יודעת מה הסיפור שלו, הוא רק סיפר לנו שההורים שלו בשליחות, והם השאירו את אחותו הקטנה, שלי, ואותו בפנימייה. יש לו שיער שטני עומד על קוצים, ועיניים ירוקות מהמתחלפות האלה. הוא נער מאוד מגונן, אדיש וציני בכל מצד. אבל שצריך אותו הוא פה תמיד.
״היי, נופי.״ הוא מלמל והסיט את מבטו לכיווני. ״לאיפה הולכת?״ שאל וכיווץ את גבותיו. 
״לקרולוס, היום יום השנה שלנו.״ אמרתי כאשר פני זורחות, והתחלתי לפסוע לכיוון מגרש הכדורגל. 
״לא,״ הוא קרא במהירות, קם מהספה וחסם את הדרך שלי. יכולתי לראות מרחוק, זוג מתנשק בלהט. 
״מה?״ שאלתי ועליתי על קצות אצבעותיי בניסיון להבין מי הזוג. ולבסוף קלטתי. קרולוס. הבטתי בהם מתנשקים, והרגשתי שאני מחווירה.
״בואי.״ שביט מלמל ומשך אותי לתוך הפנימייה. עצמתי את עיניי, ונתתי לעצמי לפרוק. כנראה, שזו המתנה שאני מקבלת ביום השנה שלנו. עליתי במהירות לחדרי, ונעלתי את הדלת מאחורי. הוצאתי מהמגירה את כרטיסי הטיסה, וקרעתי אותם בכעס, ובעצב. לקחתי משהו קוצני, והתחלתי לפוצץ את הבלון הלבן, ולאחר מכן את האדום. וכך עשיתי לכל הבלונים שניפחתי, כאשר הדמעות ממשיכות לרדת על פני. פתחתי את המגירה, וזרקתי בתוכה השרשרת שקניתי לקרולוס בעצבים ובכעס. נשענתי כל הדלת, ולאט לאט ירדתי. התיישבתי על הרצפה, כאשר ראשי חבוי בין רגלי. כל הרגשות שלי התערבבו. הרגשתי רע. כאילו חלק מימני הלך. אנחנו שנה זוג, האם בכל השנה הזו הוא בגד בי?