בילי-פרק 2

בילי כיכבה בכל חלומותיו של ריבר באותו לילה, אם כי הוא לא זכר אף אחד מהם. מלבד האחרון. הוא ובילי ישבו על ספסל, דיברו. הוא רכן כדי לנשק אותה, ורגע לפני שהרגיש את שפתיה, התעורר בבת אחת מקולה הזועף של אימו. "-ריבר, עכשיו לקום! למה אני צריכה לבוא עד אלייך כדי להגיד לך שתתעורר? התחננת כל השנה הזאת לשעון מעורר כי רטנת שהקול שלי מעצבן אותך ועכשיו אני צריכה-" המשיכה אימו לרטון בכעס אך כל מה ששמע ריבר היה קול עמום וכועס לצידו. היום האחד בספטמבר, מתחילים הלימודים, נזכר. במצב רגיל הוא היה מזיע רק מעצם המחשבה על כך, אבל המחשבה על כך שייראה את בילי היום השכיחה ממנו כל סוג של לחץ. הוא חיכה עד שאימו תסיים את נאומה הסוער בסבלנות, כפי שעשה במשך רוב שנותיו כדי לשרוד את הבקרים עם אימו, שבהחלט לא הייתה טיפוס של בוקר, ואז נשם בהקלה שהיא עזבה משם את החדר, נסערת. הוא תהה מה ללבוש, הוא רצה להיראות הכי טוב שאפשר. הוא חשב לרגע על הג'ל והג'ינס הצמודות שקנתה לו דודתו ליום הולדתו, לפני חודשים. הוא מעולם לא נגע בהם אפילו. אבל אולי זה מה שבילי אוהבת? "לא שזה מצליח, היא לא מסתכלת עליהם בקושי" קולו של וולטר הדהד בראשו. הוא דיבר על ג'ואי וחבורתו, ילדי הג'ל בשיער והמכנסיים הצמודים. הוא התעשת ולבש חולצת טי שרט לבנה ומכנסי ג'ינס. הוא סירק את שיערו ובחן את דמותו במראה באי רצון. "ריבר, בוא לאכל את ארוחת הבוקר!" צעקה אמו מלמטה. ריבר דהר במדרגות וגילה על השולחן צלחת פנקייקס. אביו כבר הלך לעבודה, ואמו התרוצצה מסביב. "אמא תירגעי, את לא תאחרי לעבודה ואני לא אאחר לבית הספר" אמר ריבר וגלגל את עיניו. "כן חמוד, אבל אם אתה מאחר לבית הספר לא יפטרו אותך משם, נכון?" אמרה אימו בכעס, בעודה תרה ברחבי הבית אחרי המשקפיים שלה. "גם אותך לא יפטרו" אמר ריבר. הוא סיים את ארוחת הבוקר, נפרד באימו בנשיקה, והלך לתחנת האוטובוס שתיקח אותו לבית הספר. אחרי עשרים דקות הוא כבר היה בשער בית הספר, תלמידים זרמו סביבו לתוך הבניין, יחד עם חברים, לבדם. חלקם מדברים, חלק צוחקים. ריבר הרגיש זר כל כך בתוך כל התמהולת הזאת. הוא נכנס למסדרון וניגש ללוח בו רשומות היכן הכיתות והיכן הן ממקומות, בתוספת רשימות התלמידים של כל כיתה. ריבר הסתכל ברשימות עד שמצא את שמו, ריבר המסוורת', ברשימה של כיתה ט'8, שנמצא בקומה השנייה בקצה המסדרון. הוא נשם עמוק והתחיל ללכת לעבר המדרגות. "היי, חבר!" קולו של וולטר הקפיץ אותו מאחוריו. חבר? אז עכשיו הם חברים? כן, ממש התחלה טובה, להתחבר לילד השמן והנמוך של השכבה. אני גם בטוח שזה יעשה רושם טוב על בילי. ריבר נאנח. הוא לא היה כזה מטבעו, אבל כל כך השתדל כל החופש לחשוב על השגת חברים חדשים, והנה תוכניתו מתנפצת לו מול העיניים. "אז מה העניינים?" שאל וולטר. "בסדר" אמר ריבר. "אז איזה כיתה אתה?" שאל בהתעניינות. "ט'8". אמר ריבר בעודו מחזיק אצבעות. "איזה קטע! גם אני!" אמר וולטר בהתלהבות. מובן שגם אתה, חוקי מרפי מטומטמים, נאנח ריבר. "ותנחש מה? גם סטפני איתנו! הילדה שעשתה את המסיבה אתמול בבית שלה?" אמר וולטר בצהלה. איזה כיתה מושלמת, חשב ריבר, רוגז. שני חבריו הטובים. הוא רק קיווה שסטפני לו תתנפל עליו שוב בחיבוק מפתיע. "גם בילי איתנו?" שאל ריבר בתקווה. וולטר צחק. "היא עדיין לא יוצאת לך מהראש? ולא היא בט'1" אמר וולטר. "תן לי לנחש, היא עם ג'ואי בכיתה" אמר ריבר. "כן! איך ידעת?" שאל וולטר. ריבר משך בכתפיו. חוקי מרפי מטומטמים. הוא ווולטר הלכו לכיתה. ברגע שנכנס אליה ריבר, הוא ידע שזאת הולכת להיות שנה קשה מאוד. על השולחנות ישבו מפוזרות כמעט כל הבנות הצווחות והטיפשיות מאתמול בערב שהתרוצצו יחד עם סטפני, והבנים היו בעיקר הלוזרים שעמדו ליד שולחנות החטיפים אתמול בערב, בדומה לו. "כן, אנחנו לא הכיתה הכי יוצלחת במחזור. אבל אנחנו רק עשרים וחמש ילדים, אנחנו הכיתה הכי קטנה. בגלל זה צירפו אותך אלינו כנראה" אמר וולטר והתיישב במקומו. ריבר נאנח והשלים עם העובדה שזאת תהיה שנה קשה, והתיישב בשולחן סמוך לוולטר. הצלצול נשמע לאחר כמה דקות, צורם, וכמעט מיד נכנסה מורה מבוגר לכיתה. שיערו היה אפור, כצבע עיניו, שהיו מצומצמות בחשדנות. פניו היו חרושות קמטים, והבעתו נראתה זועפת תמידית. ברגע שנכנס לכיתה נשמעו מלמולי עצב מכל כיוון. "שקט!" צווח בקול צומרני ומיד השתתקה הכיתה. "תאמינו לי, גם אני לא נלהב להיות איתכם שנה נוספת! שוב פעם, דחו את בקשתי ללמד את כיתת המחוננים במחזור לפניכם, בטענה שאני לא מספיק 'מודרני' לשמש כמורה…" אמר והתחיל למלמל לעצמו בכעס. "מי זה?" לחש ריבר לוולטר. "זה מר הארלסון. הוא בן שבעים ואחת, הוא מלמד פה כבר ארבעים וחמש שנה, והוא שונא את הבית ספר הזה, וכמעט את כולם פה. אל תרגיז אותו" לחש לו וולטר בחזרה. "בכל מקרה- נתקעתי אתכם גם לשנה הזאת, ובגלל ששנינו יודעים שלא נהנה אחד מהשני, אנחנו חוזרים לדגול בשיטה של שנה שעברה- אתם נותנים לי לדבר ואני לא מפריע לכם, וממש לא מעניין אותי אם תקבלו בסוף השנה נכשל או מאה כי אני אשנא את כולכם בכל מקרה, ברור?" אמר מר הארלסון בזעף. התלמידים הנהנו בבעתה. ריבר התגעגע למורתו הישנה, גברת אלן, בחורה צעירה וחיננית בעלת שיער צהבהב ורך. היא תמיד חייכה ודיברה בקול נעים, ומעולם לא צעקה על תלמידים. להשוות בינה לבין מר הארלסון היה כמעט כמו להשוות בין ברבור צח לבבון כועס. "זאת המערכת שלכם, זה לוח מבחנים, תאריכים חשובים של בית הספר, ואירועים שהתקיימו השנה, זה התקנון והמנון בית הספר, וכל שאר החרא הזה שאני צריכה לדקלם לכם כאילו אתם לא יודעים לקרוא" אמר מר הארלסון בעודו עובר בין שולחנות התלמידים ומחלק להם דפים. "מר הארלסון" הצביעה ילדה מתולתלת מקצה הכיתה,שישבה במרכז חבורת 'הבנות הצווחניות', כפי שקראה להם ריבר. "מה, אמיליה?" שאל מר הארלסון בארסיות. ריבר הסתכל על אמיליה היטב, וזיהה אותה. זאת הרי הילדה המתולתלת שחטפה ממנו את בילי אתמול כשצווחה לה! טיפשה שכמותה! "האם השנה נתחיל לבחור את המקצועות בהם נעשה את הבגרות שלנו? שאלה בקול דק ומתנשא. "את יודעת את מה זה מעניין לי? את התחת המקומט שלי" אמר מר הארלסון בדיוק כשנשמע הצלצול. "צאו החוצה, חיות אדם" אמר מר הארלסון בייאוש. בזמן שהתלמידים נהרו לעבר המסדרונות. ריבר יצא גם הוא למסדרון, מחפש בעיניו את בילי. הוא מצא אותה לבסוף, שעונה על הלוקר שלו. מישהו גם נשען עליה. ג'ואי. הוא עמד בצמוד אליה ולא נתן לה מרחב תזוזה, לוחש דברים לאוזנה, נוגע בה. בילי התפתלה באי נוחות במקומה. ריבר לא היה יכול לסבול לראות אותה ככה, עם ג'ואי. הוא התקרב אל שניהם ושמע את לחישותיו של ג'ואי. "מה קרה, כוסית, אל תגידי לי שאת לא נהנית" הוא אמר והצמיד את ידו לישבנה. "תעזוב אותי" היא מחאה באנקה וניסתה להשתחרר מאחיזתו, אך הוא תפס בה בחוזקה. ריבר קפץ את אגרופיו והרגיש את פניו מלהיטות. "תעזוב אותי" אמר שוב, הפעם בייאוש. ג'ואי לחש לה משהו נוסף אבל אותו ריבר כבר לא הספיק לשמוע, כי הוא זינק על ג'ואי ודחף אותו ללוקר סמוך באגרוף אחד, שעליו הוא התרסק בחבטה. "היא אמרה לך שתעזוב אותה, אז תעזוב אותה!" צעק אליו ריבר. "מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" ג'ואי התעשת בשנייה וכבר זינק על ריבר באגרוף משלו, ולפני שמישהו הספיק לומר משהו, ריבר וג'ואי היו כבר בעיצומם של מכות. "תעזבו!! מה אתם עושים!" צעקה בילי בנואשות וניסתה להפריד בין שני הנערים הרותחים. ילדים התקבצו סביב, צועקים דברי עידוד ובוז לעבר ריבר וג'ואי, מתעלמים מקריאותיה של בילי לעזרה בהפרדת הבנים. מורה שהגיע פתר את המהומה בשנייה. "מה קורה פה, למען השם?" אמר המורה בכעס. "הוא התחיל!" צעקו שניהם בבת אחת, כמו שני תלמידים בכיתה ד' שרבו על משחק. "שניכם איתי, לחדר המנהלת! וגם את, גברת קולינס היקרה!" אמר בכעס ופנה משם, שני הבנים ובילי מאחוריו. אז קוראים לה בילי קולינס, חייך ריבר, שוכח לרגע מהצרה שנקלע אליה. הם הלכו בעקבות המורה לעבר חדר המנהלת, והמורה נכנס עם ריבר וג'ואי למשרדה. "חכי פה, גברת קולינס. עליי להחליף גם איתך מילה" אמר המורה בכבדות. "כן אדוני" השיבה בילי והשפילה את מבטה. הם נכנסו שלושתם לחדר המנהלת, שהייתה אישה בעלת שיער מאפיר בסביבות שנות החמישים לחייה, בעלת עיניים ירוקות רציניות, שריח של סיגריות שכך בכל משרדה. "כן" אמרה המנהלת וכיבתה את הסיגריה שבדיוק עישנה במאפרה. "כיצד אפשר לעזור?". המורה דחף קלות את ריבר וג'ואי לכיוונה. "תפסתי את שני אלו מתקוטטים ביניהם במסדרון" אמר ברשמיות. "תן לי לנחש ג'ואי, שוב פעם בילי?" אמרה המנהלת בכבדות וג'ואי הסמיק קלות. "אז אנחנו חוזרים לשנה שעברה? זה לא טוב, ג'ואי. ומה איתך? תזכיר לי מה שמך" אמרה המנהלת. "ריבר. הגעתי לעיירה שלשום, אני חדש פה.." אמר במבוכה. "ועל היום הראשון עושה צרות! נראה שמצאנו לנו מציאה!" אמרה המנהלת בחוסר עוינות מוחלט, אלא בשעשוע משהו. "טוב, חברים יקרים. אני מבינה שהקטטה הייתה על בילי בלי לשאול, נראה שבשנה שעברה הקטטות היחידות של ג'ואי היו עליה. אני מציעה לשניכם להירגע קצת, וריבר, אני אשכח לך את התקרית הזאת כמתנת ברוכה הבאה לעיירה, אך בלי עוד תקריות מהסוג הזה, בסדר?" אמרה המנהלת וחייכה. שני הבנים הנהנו בצייתנות. "יופי. חוששני שהשיעור שלכם התחיל, אז בבקשה, לא אגזול מזמן שיעורכם" אמרה המנהלת בחביבות. שלושתם יצאו משם למסדרון. המורה פנה לכיתת הלימוד שלו, וג'ואי וריבר למסדרון שכבתם. "תקשיב טוב, ילד חדש" אמר ג'ואי והצמיד באגרוף את ריבר לאחד הלוקרים. "אני מבין שאתה חדש ועדיין לא מבין לגמרי את הכללים, אז אני אעשה לך הסברה קצרה. בילי מחוץ לתחום, ואיתה כל בת אחרת שבחיים לא תטרח להשתין לכיוונך. שמתי לב שסטפני שמה עין עלייך, אז אולי המצב לא לגמרי נואש" אמר ג'ואי בלגלוג. "היו לי מספיק צרות שנה שעברה, ילד חדש, ואם אתה לא רוצה לגמור עמוק בתוך פח זבל עם התחתונים המלאות בחרא שלך, אז כדאי מאוד שתתחיל להסתגל לפה וללמוד את הכללים" אמר ג'ואי ועזב את ריבר בבעטה. "מה שתגיד" אמר ריבר, שגבו של ג'ואי שהתחיל ללכת לכיוון כיתתו מופנה אליו. "אבל בילי שלי". ג'ואי קפא לרגע על מקומו. לאחר שנייה המשיך ללכת, הליכתו בטוחה יותר מאי פעם, בחזרה לכיתתו. ריבר חייך לעצמו בשביעות רצון. ברגע שנכנס לכיתה, התחילו התלחששויות ומלמולים מכל עבר. איזה דרך נפלאה להתחיל את היום הראשון בבית הספר החדש. אמא תהיה גאה בי. חשב ריבר בכעס בעודו נכנס לכיתה ופונה לעבר מקומו. "ואיפה אתה היית, אם מותר לי לשאול?" קולו הצומרני והזועף של מר הארלסון מקפיץ את ריבר. הוא שכח לבקש אישור מהמנהלת לכך שהיה במשרדה. הוא התלבט האם לומר זאת למר הארלסון, אבל אז יהיה חייב להסביר למה היה במשרד המנהלת, וממש לא בטוח שמר הארלסון יאהב את העובדה שהוא התקוטט עם תלמיד אחר. "איבדתי את דרכי לכיתה" אמר ריבר ומכל עבר נשמעו צחקוקים. לא בגלל השקר של ריבר, אלא בגלל העובדה שכולם ידעו שהוא משקר למר הארלסון בפנים. כל השכבה ראתה את ההתקוטטות בינו לבין ג'ואי. "טמבל לא פחות מחברייך הותיקים יותר. שב במקומך, אדון המסוורת'" אמר מר הארלסון בזעף. בזמן שעבר בין השולחנות לחשו לו חלק מהבנים שעבר לידם מילות עידוד. "כל הכבוד, גבר!" , "הראית לו מה זה!", "סוף סוף מישהו שם את הג'ואי הזה במקום". ריבר חזר למקומו שבע ומרוצה. אולי זה לא היה כל כך נורא אחרי הכול. שאר היום עבר במהירות, ריבר היא מסוחרר מחבריו לכיתה ששיבחו אותו על התקוטטתו עם ג'ואי. אולי הוא לא עומד להיות אחד ממקובלי השכבה, אבל לפחות בכיתה שלו אוהבים אותו. במהלך שאר היום הוא לא ראה את ג'ואי יותר, למזלו, אך גם לא את בילי, לצערו. לאחר שהסתיים בית הספר, בדרכו לתחנת האוטובוס שתחזיר אותו הביתה, הוא שמע קולה מתנגן כפעמונים קורא את שמו. הוא הסתובב וגילה את בילי רצה לעברו, יפהיפייה כתמיד. "ריבר!" היא צעקה וריבר הרגיש כיצד ליבו מחסיר פעימה. "היי" הוא אמר במבוכה כשהגיעה אליו. "היי" היא חייכה, מתנשפת. "ניסיתי לתפוס אותך אחרי בית הספר אבל ישר יצאת!" צחקה בילי בצחוק מתנגן. "רציתי להודות לך על היום, מה שעשית עם ג'ואי. אף פעם לא הגנו עליי ככה… זה היה ממש נחמד מצדך, האמת שנמאס לי לגמרי מג'ואי ומההתנהגות שלו בזמן האחרון. אבל בבקשה אל תריב איתו שוב, הוא יכול להיות מאוד אלים ואגרסיבי שהוא רוצה, אני לא רוצה שתיפגע" אמרה בילי. ריבר חייך אליה. "פשוט לא הייתי מסוגל לראות איך הוא התנהג אלייך ככה" פלט ריבר את האמת מפיו. בילי חייכה אליו את אחד מחיוכיה הזוהרים, שסיחרר את ריבר כליל. "אז ניפגש מחר בבית הספר?" אמרה בחיוך. "בטח" אמר ריבר וחייך אליה. בילי הביטה בו כאילו רצתה לומר משהו נוסף, אך נראה כי ברגע האחרון התחרטה. היא חייכה אליו חיוך נוסף והסתלקה משם בצעדים חינניים, מותירה את ריבר מסוחרר ומוקסם.