ביום שהאהבה מהוללת
שלושה חודשים לפני היום שבו האהבה מהוללת
הגיח מבין התריסים בוקר נוסף עם זכרון לכמה אהבה ממומשת אותי שוללת.
וכמו בכל יום, מן הרגע שבו הקצתי ועד לרגע שבו לחלום הייתי מבצע את חזרתי,
הנשמה, הנפש וגופי ריחפו אל אותו מקום שבו נמצאת עלמתי.
הרגש שהכרתי מן הרגע הראשון שבו אורה חלחל לעיניי וזיקק את ליבי
ושגופי, בחיבוקה, למד עדינות שאין כמותה, וידעתי כי זהו מקומי.
הירהרתי על אותה תקופה מלפני כה הרבה זמן
שהתחלתי לכתוב לה מעשייה, ובה על אהבתי להשאיר לה רמז קטן.
שבתי בזכרוני לרגע שבו סיימתי מחצית מן אותה מלאכה חובבנית שכיניתי בתור סיפור
ומבלי להיות מודעת לאהבתי, עלמתי, לימדתני מדוע אכזבת אהבה נקראת בימנו 'לב שבור'.
לא יכלתי אחת כה טהורה להאשים, הרי לא ידעה היא את רגשותיי
וכבר למדתי שבאהבה אנו רק שחקנים, ועליי להודות שיופי כה עדין חסד לי והאיר את חיי.
ועם הימים שחלפו מאז אותו מאורע שהקנה לי כאב שאני זוכר רק בתור מושג חד
הבנתי שאהבתי לאחת כה יקרה תשאר איתי ותתגבר בתוכי לעד.
ידעתי שעליה עליי לשמור, להללה ולעשות כמבוקשה
משחיוכה וצחוקה הצחור מעניקים לי חוויית אושר שאין כמוהה בנהרות ההרגשה.
הרי כל צחוק וכל רגש עז שחוויתי היה בזכותה, מדוע שאעז לזנוח אותה ועל רגשותי לנסות לוותר?
היא ראוייה לכל אשר אוכל לתת להדרותה, ואף יותר! —
מדוע אדם שיכול לבסוף לראות, ירצה לחזור להיות עיוור?
חודשיים לפני היום שבו האהבה מהוללת
הגיח מבין השמיים נצוץ ערב נוסף עם זכרון לכמה האהבה בתוכי פועלת.
היה זה מספר חודשים מאז שעזב אותו אדם שעזר לעלמתי ללמדני כאב
וכעת היה הוא הרחק מעבר לים ואני התלבטתי אם לספר לעלמתי כמה אותה אני אוהב.
באותו הערב הקדשתי לידידה טובה, הן לי ולעלמתי, פואמה ברוח חברותית
שלפתע תחושה עזה בתוכי חשתי, כשליבי נקרע מדבר מסתורי אשר אותו בחוזקה הצית.
עלמתי מעולם לא ידעה שלאורך הזמן כתבתי לכבודה כה הרבה מילים
וכעת ליבי הכריז כי הגיע הזמן להקדיש לה שיר שלא יוסתר עם הרגש מאחורי הצללים.
לא ידעתי מה לה אכתוב, אך ליבי רתח בי ובחוזקה משך
וקיוותי שמה שבליבי ממני ינשוב וששיר מן הדף להדרותה יפרח.
ומבלי לדעת וללא יתרת מחשבה להשקיע, הגיחו אל הדף מילים!
שלאט אט את הרגש הצליחו להטביע, והפכו לסיפור בעל המסרים הנכונים.
עליי להגיד שהייתי גאה בשיר שנוצר ואינני מתכוון לכך בהצהרת יהורה
אלא שבהתליך כתיבתו לא הרגשתי שרק מליבי הוא חובר, ושלא לבד הייתי בתהליך היצירה:
בתהליכו, כשלושה פעמים שמה הופיע ועצר את ליבי כאל נגד עיניי
ולהשלמתו לקח כשלושה ימים כשכנראה אחד ממלאכי עלמתי תמך בי מאחורי כתפיי.
'אפלטוס דיוויין'! כך מכנים זאת, לא בלשוננו העברית
וגם אם מילותיי יצאו ממוצעות, אני מודה לו שאת ידו לי הוא הושיט.
ואומנם לא כתבתי שם את האהבה במפורש אם כי על האושר שעלמתי מעניקה לי
ידעתי שאין כאן שקר וזאת מה שליבי דרש ולכן לניתנתו כבר התכוננתי.
אך לפני, את שארית הזמן שאחרי, ביליתי בייעוץ מידידיי לגבי טעם השיר ואם באמת להציגו
שאחת מהמבורכות ביותר חלקה איתי דיון שהיה לי נחוץ ואמרה שליבי כבר יודע שאין בוערת בי התשובה 'לא'.
הרי ייעוד המילים הללו היו מן ההתחלה לעלמתי ולעינייה הזהורות
ואכן כך החלטנו שאשלח לה את המילים ובחרדה אשתוקק לתגובתה כה נואשות.
גופי פרץ ברעד שלא ידע גם בחרדה אימתנית כשאת השיר לה שלחתי
רעד שמשך ולא האיט עד שתשובה ותגובה ממנה לבסוף קיבלתי —
וגם אז את הרעד ממני אין זה הסיט משגם מתגובתה כל-כך התרגשתי.
חודש לפני היום שבו האהבה מהוללת
וכמה שזה נראה לעיניים אחרות, האהבה באדם אינה מזלזלת.
שמחתי כי הפעם הצלחתי להקדיש לעלמתי מילים
ולא בשנית, במחצת היצירה נפגעתי והייתי צריך לידה להשפיל את הפנים.
כשקיבלה היא את מילותיי, שלחה לי את חיבתה הטהורה ליצירה ובנוסף גם דבר שרצתה שלה אני אבהיר
"לכבוד מה" התחילה את שאלתה "לכבוד מה כתבת לי את השיר?".
אף על פי שהגורל קבע שאתברך היום בחזותה המקסימה עניתי לה בשנית בתמליל ולא במלל
"לכבודך עלמתי" התחלתי את התשובה "לא צריך אירוע מיוחד בשביל את שמך והדרותך להלל".
ירדה החמה, וכמתוכנן, יצאתי לבלות את הערב בחברת ידידיי המקורבים
אך הו כמה השתנתה האווירה ובמקצב שונה טפטף הזמן, כשעלמתי התקרבה בעדינות שלא משאירה על האדמה סימנים.
סימן שלישי מלאכיה הראו לי כשעיטרו אותה בלבוש כחול – גוון נשמתי
שלושה שכבות מגוונות של הצבע הקסום הזה! שכמעט ועל ברכיי חשבתי שאפול בריגוש עז מופגן בבכי.
בפעם השניה אמרה לי שאת מילותיי היא אהבה כשבשביל לחבקני הכניסה אותי אל תוך הילתה הזוהרת
שגם אם היו מעניקים לי חורשה זהובה הייתי אומר שמתנתה הייתה היותר נהדרת.
את הערב בילינו עם מידידנו בחווית חגיגה מזערית ולא מאורגנת של הן שעשוע ונעימות
ומילותיה של עלמתי היו אדוה מעודנת שבתוכי עוררו סופה של רגשות.
תהיתי אם אני היחיד ששומע ורואה את נפלאותיה לכזאת רמה
האם קול ויופי שגורם לסירנה לקנא לאחרים חש ככמעט דממה?
ספק היה לי שכך הוא העניין, פלא שכזה נראה גם לעיניים חשוכות
כנראה והייתי חשוף אליו הרבה יותר זמן, ובורכתי שבזכותו עיניי כעת מעט יותר פקוחות.
לפני הדרך חזרה של כל אדם למשכנו, עלמתי האירה אותי בחיבתה למילותיי בפעם השלישית
קורן מאהבה הסברתי לה שכל שיר שמנסה לתארה מוצא את כשלנו, משלא יכול להשתוות לנפלאותה אף לא בצורה המזערית.
את הדרך חזרה, יחדיו ועם שארית ידידנו, בילינו בשיח מופחת עקב תשישות היום הלוחשת שירת ערש
אך פניי עלמתי נבלו לעצב עוד לפני שהגענו לייעדנו, ולכך, חיוכי נסדק בזריזות ונופץ בקלות מכד חרס.
כשעצבות בה מופגנת לעיניי הכל, ליבי לא מרשה לה לחוש כך לבדה
וחלק מן המשא המקולל הזה למענה אני מתחיל לנטול גם כשגורמו אפוף ממני בחידה.
אך היא לא שיתפני לחששותייה מדוע, אם כי זרעה בראשי מעללי תככים ועילה לירית מסקנות
'אדם אחר בורך להיות המרכזי בחייה', בראשי היה כעת נטוע, 'ובזרעותיו היא מעדיפה יותר להיות'.
ליוויתי אותה לביתה, ובחזרה, צל כודר ליווה אותי אל רכות הסדין
רק טרוד במחשבות על עצבות הבעתה, ניסיתי לעומק יותר להבין —
ולנסות להרגיע את ליבי לגבי ייתכן בחיר חיבתה, ובשקט ובסבלנות להכבל ולהמתין.
שלושה ימים לפני היום שבו האהבה מהוללת
חזיתי באילו מסעות ופיתולים לנו בנדיבות היא מחוללת.
המשכתי לנסות להחביא מעצמי את הפחד אך זה הניב כישלון מגוחך
כשהלב קורא אהבה, החזק ימעד והחלש יפרח.
הפחד הפך את היום לכודר, וכמעט ושלחתי את עצמי להסחף בשנית לדכאון
אך הגורל הרחום טעויות ממני עוצר, והפעם בכך שהוזמנתי אל הבית שממנו בוקע החן והרון.
וכשעשיתי את דרכי לביתה צוהל אך עדיין מפוחד מחששותיי הקודמות
מצאתי את עצמי תוהה ומתבלבל בתוך מרחבי רמה והרים של מחשבות:
בראשי עלה תרחיש דימיון שבו אנשים שופטים אותי על הרוחניות שמלווה את האהבה שבתוכי
והרי לחלק ייתכן ורגש זה מורכב מהסברים פשוטים ללא שום דבר שמיימי או מלאכי.
אך אני מרחם על אלו שמעליבים את האהבה או שותים בקמצנות ממימיה
ודרכה, העולם זוהר יותר נצבע, ולא צריך אמונה שמיימית בכדי לזרוח בקסמייה.
הגעתי למפתן ביתה והיא בירכה אותי בחום הכסוף ביותר שאדע
החום המפגין רק טעימה מאדיבותה וכל איש האליו נחשף, לתשומת לב לא יגווע.
גם הפעם הלילה הגיע ועבר עם קומץ מידידינו שבביתה הוזמנו כמוני לבקר
אך כשאט אט התפזרו וכמעט לבד השאירינו, את התרגשותי מעצמי לא יכלתי לשקר.
אך לפני שהאחרון מבינהם עזב, לפתע מסר הגיע מאותו אדם שכעת היה מעבר לים
ובו יכלה כל עין לא מיומנת לראות כמה לו כאב וכמה 'שברון הלב' כעת בתוכו נערם.
הגורל בהחלט הביא לנו תפנית מעניינת, אך אינני חושב שבליבי שמחתי לאיד
הרי לשנינו אושר קשה העלמה לליבנו מזמנת, ולכאב שלא להיות לצידה יכלתי בהחלט להעיד.
אך לא עבר זמן מרובה עד שגם את ליבי לא בכוונת זדון היא הביסה
כשאישרה היא את החששות ששהו בי בכך שאדם חדש לליבה אכן והכניסה.
ההלם התקבל כצפוי אך כמובן שאותו מפנייה הסתרתי
כל כאב שייתכן ויתקרב, מעצמי היה דחוי, שרק כידיד נפש, תמיכה לה הפגנתי.
היא יידעה אותי שהוא כעת מוזמן הוא לביתה ואמור בקרוב להגיע
ואני רציתי לברוח ולכבד את פרטיותה ולא לחזות בהם יחדיו כך שהכאב על זכרוני לא ישפיע.
אך מצאתי את עצמי איתה נשאר, חולק איתה שיחה על האהבה מבלי שידעה היא את המקור לרגשותיי
עד הגעתו של האדם בלב עלמתי עם שחר, שבקבלת פנייה אליו, דחקתי בשנית להשפיל את פניי.
הספיקה לי חזותו והספיק לי הרושם הראשוני שבירר לי שאין כוונותיו רעות
ולכן לא רציתי להשאר איתה בנוכחותו, והעדפתי לעזוב לכל מקום אחר שבו אוכל להיות.
לא סלדתי אישית ממנו, משהיה הוא איש שיחה לא רע שלא כעס על מקומי
אלא מכיוון ורגש חולקים לעלמה שנינו, ופרטיות רציתי לכבד, הן להם והן לעצמי.
אך לא כך רצתה עלמתי, ובמילים ועם עינייה ביקשה ממני להישאר
ואף רצוני, כמובן למענה נשארתי, לשמש כמוט בטיחות בשטפון הרגשי השורר.
ראיתי את פנייה הקורנות סומקות ושהתרגשות מורטת עצבים אותה משיטה
וניסיתי ככל שיכלתי לשעשע ולהרגיע בה את הרוחות אם כי כשידייה רעדו, ידיי רעדו איתה.
למרות המצב, שמחתי לבלות איתה אך גם יותר הקל לי ללכת
וכשנפרדנו, על עזרתי היא הודתה, ואני השבתי שלמענה אעשה הכל, גם אם בקיץ תבקש ממני שלכת.
נדדתי ברחובות, משוכנע שבכל רגע אשקע אל תוך האדמה
אך מלבד דמעות חנוקות, כאב 'שברון הלב' לא שב ולא עשה בי תקומה —
וערפל כבד התחלתי שוב לראות, אם איי פעם ידעתי לכך תשובה, כעת ממני היא נעלמה.
ביום שבו האהבה אכן מהוללת
למרות שאין יום שבו אותנו היא לא מהללת.
ניסיתי לפרש את 'שברון הלב' הנעדר ואת שאר תחושותיי
הכיצד מפריע לי שעלמתי מתחממת עם אדם זר אך אינני מתייסר אם כי ממשיך בחיי?
ולמה דווקא יותר כואב לי שעקב הלם האירוע, ברחה לי בפעם הראשונה הלשון
ולמרות שאמרה בקלילות שלא קרה דבר גרוע, חשתי כמארגן מרושע של אסון.
ייתכן ומכיוון וכבר את 'שברון הלב' כבר למדתי וצפיתי הפעם שהוא יגיע
וכעת מבלי להיות מודע לכך, התמודדתי נגדו והצלחתי אותו להפתיע?
ייתכן והאושר שלה לי יותר חשוב כך שאינני חש יותר דחוי
ובשמחתה אינני יכול לחוש עצוב אם כי להתמלאות תקווה שאליה יום אחד אהיה ראוי?
ניסיתי לשאול זאת את ידידיי, את עצמי וכל אחד שאותי ישמע
אך התשובה האמיתית תמיד תחמוק מידיי, הרי אנושי אני, מסתוריי אהבה לעולם לא אדע.
ולכן, במקום זאת, החלטתי לסכם את האירועים ועל האהבה ועל אהבתי שוב לכתוב
ובזמן שבראשי אירגנתי את המילים, על מחשבה טהורה הצלחתי לחשוב:
אותו יום גורלי הוכיח והכריז כמה עלמתי נאהבת
האדם מעבר לים – דמעות עליה מתיז, ובזרועות אחר, בתקווה, חשה היא בחיבה נלבבת.
ואני – אני הייתי האדם השלישי, ידידה מקרוב, אוהבה ושומרה מרחוק
האדם אשר בורך ברצון הרגשי לה לשיר, כשאדם אחר בטיפשות יכל לבחור לשתוק.
כה נאהבת היא, על-ידי כה רבים, וחסדה לי האהבה שאהבתי אותה עד כה שנראה שלא תחדל לגמרי לפעום
וגם אם יפסיקו לאוהבה, ארצה להשלים את המספרים ולכן במה שכתבתי, את מילותיי האחרונות החלטתי כך לחתום:
"אם כי כה הרבה פעמים הצהרתי, להבהיר ולהזכיר תמיד נעלה הסיבה
אין היא ידידתי, אחותי או חברתי, ואם יעתיד לי כלה גם לה אין היא משתווה —
חיי הם בזכותה, חיי הם להדרותה, היא עלמתי, וליבי קורא לה אהבה."
תגובות (0)