ביום שאהיה במקום אחר
"את חייבת לסגור מעגל" זה מה שכולם אז אמרו לי, כשהייתי בוכה על מר גורלי ועל איך היא קמה ועזבה אותי בשבילו.
היא הזהירה אותי, אני פשוט לא הייתי מספיק קשובה כדי להבין כמה זה רציני.
התחילו לי רגשות, הייתי מסתכלת על תמונה שלה ולא מפסיקה לתהות מה יקרה כשניפגש
וכל היום היו לי פרפרים כאלה בבטן (התחושה הזו אמיתית- מי היה מאמין) וחיכיתי כבר לחזור הביתה כדי להתקשר אליה.
והיינו מדברות עד השעות הקטנות של הלילה, אפילו שידעתי שאני צריכה לקום ממש בעוד 4 שעות, לא יכולתי להפסיק, בתוך תוכי ידעתי שזה עתיד לחמוק לי מהידיים ורציתי לנצור רגעים אחרונים לפני שיגמרו.
ואז בלי הודעה מוקדמת- זה דעך.
השיחות, העדכונים היומיומיים, הרגשות, הכל
אצלה לפחות
אצלי זה בער כמו בהתחלה אם לא יותר, אבל כבר אי אפשר היה לשקר, צריך שניים למערכת יחסים
ושניהם צריכים להיות פעילים
ויכולתי לשבת שעות ולהסביר לה שאעשה לה טוב ואוהב אותה כמו שאף אחד לא דאג לאהוב
ואזכיר לה בכל יום כמה שהיא יפה ואיך שהיא רוקדת בלילה עם השמיכה
והקול שלה הרך הזה שקיוויתי שיעטוף
אבל די זה נגמר
וצריך לעזוב
להבין שמכאן לא תצא הישועה
"אל תכניסי את עצמך למיטה חולה"
שתחזור אליו, אולי יום אחד היא תתעורר
ואני כבר אהיה במקום אחר.
תגובות (0)