בחירתה של ירדנה

על הדשא הסמוך למגרש המשחקים, רודפים שלושה כלבים זה אחר זה במשחק שאינו נגמר.
עדן שלה הקטנטונת, שהיא גאה להכריז בפני כולם כיצד זו ירשה את העיניים התכולות שלה עצמה, תיכף תתגלש במגלשה הארוכה מעוררת האימה. "סבתא" היא קוראת לה, "תסתכלי!" ורגע אחר כך היא עושה את דרכה בסחרור מהיר מטה, נעלמת כהרף עין משדה ראייתה.
ירדנה נעמדת וידה האחת מנסה לנקות את ישבנה מהחול, מחפשת את נכדתה אי-שם למרגלות שפתי המגלשה. היא מבחינה בה כעבור רגע כשהיא מתרוממת מן החול. "ראית, סבתא?"
"בטח שראיתי. איזה התגלשות מארץ ההתגלשויות זאת הייתה…"
"את רוצה לראות אותי עושה את זה שוב?"
"בסדר. אבל בזהירות, מתוקה."

מחוגי שעונה מראים חמש עשרים וחמש.
עוד מעט יחשיך ואין שום סימן מיונה, ירדנה, כולה תקווה שזו תצוץ ברגע האחרון. היא מעיפה מבטים לכל הכיוונים ופתאום נדמה לה שהיא רואה אותה, את יונה, והיא קרבה למגרש המשחקים בצעדים מלאי בטחון. ירדנה מנופפת לה לשלום שתבחין בה והיא כולה דרוכה. "סבתא." ברגע שעדן מסבה את תשומת ליבה נעלמת דמותה של יונה מעיניה, או לפחות מי שחשבה אותה ליונה.
"בואי ילדה, הולכים הביתה. מאוחר."
"אפשר רק עוד פעם אחרונה ודי?" עדן יודעת טוב מאוד ללחוץ על נקודות התורפה של סבתא שלה. מזמן היא כבר הבינה שדי לה להיות היא עצמה בכדי שסבתא שלה תתמסמס במקום. וככה היא סוחטת ממנה עוד סבוב גלישה אחרון חביב להיום.

"מה קורה אימא?" שואלת לירון בשיחת טלפון סלולארית בערב, שעה שהילדים נמצאים בשלבים שונים של לפני השינה. "בסדר. הכול בסדר. דויד גמר היום לכתוב את העבודה על מלחמת ששת-הימים."
"כן? יופי. אחלה. אבא באמת עזר לו כמו שהבטיח?"
"אבא שלך ישב איתו. כן. לא בטוחה כמה הוא עזר לו, אבל כן. ישבו יחד קצת."
"ועדן, מה? שיגעה אותך או שהיה בסדר?"
"לקחתי אותה למגלשות בשכונה. היא נהנתה שם." אחרי שתיקה קצרה היא מוסיפה. "לירוני?!"
"מה, אימא?"
אל תדאגי, טוב? תתרכזי שם בעבודה שלך כמה שאת יכולה. הילדים נמצאים איתנו. הם בטוחים."
נדמה לה שמבעד לשתיקה שמן העבר השני היא מבחינה בבכייה של ביתה. "די, ילדה של אימא. די. את לא צריכה להרגיש ככה."
"אבל את יודעת כמה קשה לי עם זה. את יודעת כמה חשוב לי להיות עצמאית ולהסתדר לבד איתם."
"יודעת. יודעת. אבל בשביל זה יש הורים ובשבילנו זאת ההזדמנות להכיר יותר טוב את הנכדים הקטנים שלנו, לא ככה?!"
דומה שבתוך השתיקה ביניהן הן מתאמצות שלא להזכיר אותו. זה מצחיק. הרי דמותו עוברת שם והן כאילו מסבות ראשיהן לא לראותו. בסוף, זאת היא שאינה מצליחה להתאפק. "אימא… מה אמרנו?!?"
"מה?! בסך הכול ביקשתי לדעת אם המזונות נכנסו החודש כמו שצריך."
"בסך הכול בסך הכול… תמיד זה בסך הכול…"
השיחה ביניהן מתקצרת כשהקטנה מבקשת לצאת מהמקלחת ולהתנגב בסיועה.

"והם חיים עד עצם היום הזה באושר ובעושר…"
ככה מסתיים הסיפור גם הלילה, מלא בשקרים שדוחפים לילדים קטנים כדי שלא ירימו ידיים כבר בשלב רך ומלא בתום.
דויד ועדן נותנים נשיקה לסבתא ונפרדים ממנה ב"לילה טוב."
היא יוצאת מחדרם ומשאירה את דלתם מעט פתוחה שיחדור האור ויגרש את מפלצת החושך. עכשיו היא תשטוף את הכלים שנותרו בכיור מארוחת הערב ותוך כדי שטיפה תעלה דמותה של יונה למולה יותר מפעם אחת.

כשירדנה פותחת את הדלת לצאת, הוא שוב מקטר על זה שהיא מעשנת יותר מידי ומבקש ממנה לדלג על הסיגריה הזאת. "אתה רואה שאני הולכת לקראתך ומעשנת מחוץ לבית, לא?!"
"הולכת לקראתי? ממתי אני כל כך חשוב לך? זה הקטנים שבגללם את יוצאת. את חושבת שאני לא יודע?"
והאמת היחידה היא, בעצם, שיחת הטלפון שהתאפקה עד עכשיו מלעשותה, ושבגינה היא מוכרחה לצאת. אז אחרי שחייגה את הספרות שיושבות אצלה היטב במוח, היא מקשיבה למנגינה וליבה הולם בקצב מהיר מהרגיל.

"מה שלומך?"
"ככה… לא משהו."
"כואב לך?"
"כואב לי, קשה לי. חרא. הכול חרא ממש."
"אם אני אבוא אלייך זה יעזור? זה בסדר?"
"איך תבואי עכשיו? הוא לא יסכים לקחת אותך."
"תשאירי לי, אני אסתדר איתו. אני מודאגת."
"ירדנה… אל תבואי. זה קשה עוד יותר כשאת באה אליי."
"אני מתגעגעת, לא יכולה לעזוב אותך ככה."
"אל תבואי."
אבל היא, אין בדעתה לא לבוא. עכשיו, כששמעה מה מצבה של יונה, היא מבינה למה לא הופיעה קודם לכן במגרש המשחקים.
היא שואפת את תוכן הסיגריה עמוק פנימה לריאותיה, עוצמת עיניה ומתכננת את הצעדים הבאים.

"נו, ומה?! עוד פעם את מתכוונת לישון אצלה?"
"מה פתאום?! הילדים צריכים אותי בבקר, לא?"
"אז?!"
"ניכנס אליה ונראה מה היא צריכה. רק כמה דקות, היא מדאיגה אותי במצב שלה."
סיוון, בת השכנים, שוב מאירה לה פנים ונאותה, לשמחתה, לשמור על הקטנטנים עד שישובו.
עודד נוטל את צרור המפתחות בזעף ועושה את דרכו החוצה. ירדנה נכנסת רגע לטול את תיקה ועל הדרך לוקחת חולצה חמה בעלת שרוולים ארוכים. אחר כך היא מצטרפת אליו ונכנסת לרכבם מעלה העשן מן האגזוז.

הם ניצבים מול דלתה ומצלצלים בפעמון בפעם הרביעית.
"את בטוחה שהיא בבית?" הוא שואל נרגן.
"לאן יש לה כבר ללכת, עודד? אה? לאן?"
"לא צריך לכעוס. שאלתי."
ירדנה בתמורה, שולפת את מפתח דירתה של יונה מתוך הצרור בתיקה, ומכניסה למנעול ומסובבת. הדלת נפתחת בפניהם. בחושך שמקבל את פניהם, היא מגששת ומוצאת את הכפתור ומדליקה אור במסדרון.
עודד בוחר להמתין במסדרון ליד הדלת, בעוד שהיא דופקת על דלת חדר השינה של יונה אבל אינה ממתינה להזמנתה להיכנס.
"בשביל מה באת?"
"כאילו חשבת שאני לא אגיע… את הרי מכירה אותי."
"הבאת אבקת נעורים איתך?"
"בטח שהבאתי. הנה, פה בתיק יש לי בקבוק מלא בזה." כעבור מספר שניות פורצת ירדנה בצחוק חרישי. "כמה שטוב שאת לא מאבדת את ההומור שלך, מתוקה שלי. דבש שלי. תראי איך זה מחזיק אותך בחיים."
יונה עושה מאמץ להתרומם ממשכבה במיטה ונשענת בגבה על המסעד. "מחזיק אותי בחיים?! שטויות… בחייך. לזה את קוראת חיים?"
"שוב את מתחילה עם זה?"
"אל תתלונני. אמרתי לך לא לבוא. אמרתי שקשה לי יותר מתי שאת באה אליי, לא?!"
"את צריכה להתגבר, לחשוב קדימה, לא אחורה."
"את חכמה כל כך… לך יש בעל וילדים ונכדים. מה יש לי, מה?!? לבד כמו כלב יום ולילה. בשביל מה, בשביל מי אני אמשיך, אה?!"
"בשבילי, יונה. בשבילי. בשביל שאת יודעת שאני אוהבת אותך ואת יקרה לליבי."
"נמאס לי לשמוע את זה. נמאס לי לשמוע אותך מבטיחה לי הבטחות." יונה מחלישה מעט את טון קולה ומותירה את ירדנה חסרת תשובה. "את היית צריכה להבין כבר מזמן שהיית האור היחיד בחיי בשנה האחרונה. היחיד. ברגע שכיבית לי את האור הזה ובחרת להפנות לי את הגב… נגמר לי."
"אבל… מה?! מה רצית שאני אעשה? שאני אשרוף את כל הגשרים מאחוריי? שכל מה שבניתי בחיים שלי יתמוטט?"
"אני יודעת שאני אוהבת רק אותך. אני יודעת שאת אוהבת אותי יותר ממנו. זאת את אמרת, זוכרת? זוכרת או לא?"
"זוכרת. זוכרת."
"אז מה יש להוסיף?"

ירדנה מקשיבה למילים הקשות שחודרות לתוכה וקורעות חור בליבה. היא משתוקקת אנושות לעטות את יונה בנשיקות גדולות ורטובות ולא להרפות ממנה. אש בוערת בגופה להיכנס עימה אל מתחת לשמיכה ולמצוא שם מקלט מכל לבטיה הנוראיים.
אבל עודד ממתין לה במסדרון.
ובבית היא הבטיחה לבת השכנים לשוב במהרה.

"תבטיחי לי שלא תעשי שטויות, טוב?! אני מוכרחה לחזור."
"אני לא מבטיחה שום דבר שאני לא יכולה לקיים."
ירדנה נושקת לה על שפתיה ומסייעת לה להניח ראשה על הכר ואז היא יוצאת אליו.

אחר כך במיטתם, היא מניחה לו לרכון מעליה.
פעם, מזמן, עוד הייתה לה רוח לחימה שנתנה לה את הכוח להדוף אותו מעליה במיני תירוצים שונים ומגוונים. היא לא נרתעה מאיומיו והייתה אסרטיבית. עד לאשפוז.
אז, בתוך השקט שלה ושלו כשהיה שרוע שם מחובר לכל הצינורות ונראה אומלל יותר מתמיד, היה לה זמן די והותר לשבת ולהרהר לקחת הכול על עצמה ולמצוא את כל הסיבות בעולם למה היא אשמה במה שקרה. היא הגיעה להחלטה שמעכשיו היא תרצה את כולם כי ככה נגזר עליה.
כך יוצא, שהוא גוהר עם גופו עליה ומפשק את רגליה בעצמו כפי שהרגילה אותו, אולי הוא אותה… והוא חודר אל תוכה מתנשם באופן קשה ונושף וממלמל מלמולים הולכים ותכופים וגופו המסורבל מתנועע קדימה ואחורה בקצב.

כבר מזמן היא מצאה לה מן טריק קטן שעוזר לה לעבור רגעים כאלה.
כשעודד מדבר אליה מילים מתוקות שכאלה, ועולה על גופה ואינו שואל ואינו מבקש, ויודע שהיא לא תתנגד לו, היא מדמיינת את יונה איתה.
היא רואה בליבה כיצד האישה שהיא הכי אוהבת בעולם, מתנה אהבים במיטתה ונושקת לה על שפתיה ומדברת מילים שעוטפות את חלל הבית באור אהבהבים ותשוקות וכל היתר גם.
וכשהכול מסתיים היא בוכה חרישית ואינה מתביישת או חוששת לבכות.
היא יודעת, שזה שגמר בתוכה לפני כמה רגעים, נוחר את דרכו בנתיבי החלומות זה מכבר ולא אכפת לו מכלום.
_____________________________