בחיים לא חשבתי שאני יאהב .. חננה ?

"ומה איתך ?" הוא שואל , מרים את ראשו מן הדף .
אני מביטה בו בחוסר אונים , אני מגלה לפתע את חיוכו הצנוע שמתלבש על פניו , הולם את אופיו המיוחד .
"אמ..אני..," אני מנסה להגיד , "אני חושבת שאני לא יוצאת " אני אומרת מגמגמת קלות .
רחש התלמידים שעוברים בין מסדרונות בית הפסר הקטן , עודפים אותנו מכל מקום .
אנו נבלהים בהמון הדוהר מן הכיתות אל עבר החצר שמשקיפה על מגרש הכדורסל .
"תצאי " הוא אומר מנסה לשכנע אותי , מוסיף עוד כמה מילים שיוצאות מפיו הקטן , אך אני מתרכזת בשפתיו , מחשבות רצות ללא הרף , מבטים מתגלים כחשודים , אני יודעת שאני רוצה אותו , אני יודעת שזה אינו הדדי , הא גם לא הבחור האידיאלי שלי , בחייים אני לא רואה את עצמי יוצאת עם מחונן , או יותר נכון בשפה העכשווית שלנו , הילד זוכה לכינוי החננה .
אני מחייכת קלות , מנסה להיראות כמה שיותר מעוניינת .
זה מדהים לגלות שהוא לא כפי איך שהוא נראה , אני יודעת עליו הרבה , אני חושבת , השיחות שלנו היו מלאות תשוקה , לא יכולתי להוריד את חיוכי ואת אצבעותיי שמקלידות אותיות ללא הרף.
"תבטיחי שתחשבי על זה " הוא אומר , לרג אני יוצאת מריכוזי , נענת לבקשתו
"כן בטח " אני אומרת רומזת על סיום
לא הקשתי כלל , ואי חושהת שהוא גם מודע לזה , אני לא מתרכזת שהוא לידי , אני לא בפוקוס וזה בחיים לא קרה לי .

אוקיי מעפן .