בחור אחד, אלף רגשות. פרק 8
פתחתי את העיינים שלי והסתכלתי מהדלת השקופה שמובילה למרפסת. יירד גשם וראיתי את הטיפות על הזכוכית. הסתובבתי לצד השני של המיטה והסתכלתי על התמונה של אמא שלי. היום זה יום השנה שלה. התרוממתי לאט והתיישבתי ישר. קמתי מהמיטה והלכתי באיטיות לחדר של ספנסר.
פתחתי את הדלת בשקט והסתכלתי לבפנים.
החדר היה חשוך אבל הצלחתי לראות אותו.
הוא יישן על המיטה עם ידו שורצת מהמיטה.
חייכתי בעייפות וסגרתי את הדלת חזרה.
אני ממש לא רוצה ללכת היום. אבל אני יודעת שאין לי ברירה. לבשתי סוודר אפור וג'ינס כחול. לקחתי את המגפיים השחורות שלי יחד עם המעיל שלי וירדתי למטה. הכנתי לעצמי משהו לאכול ויצאתי החוצה. ירדתי במעלית והלכתי לתחנת האוטובוס. התיישבתי על אחד מהמושבים ותקעתי את האוזניות באוזניים שלי. שמתי את השיר שאמא שלי הכי אהבה והקשבתי למילים. הדמעות התחילו לרדת לאט לאט ולא הצלחתי לעצור אותם. האוטובוס שלי נעצר ממולי ועליתי מהר. התיישבתי בסוף האוטובוס והנחתי את המצח שלי על הזכוכית הקפואה. אני לא מאמינה שאני שוב בוכה.
זה קורה ככה כל שנה. אבא שלי לא כאן כדי לבקר את אמא שלי, אני בוכה כל היום, צוחקים עליי בבית הספר, אני נשארת בדיכאון לכמה ימים, ואחר כך חוזרת לעצמי. ככה זה במשך 14 שנה. די קשה, הא? קראו לי תינוקת בכיינית ועוד הרבה כל כך. אבל לא אכפת לי.
אם הם באמת היו יודעים מה עובר אליי, הם לא היו צוחקים. ירדתי מהאוטובוס והדקתי את המעיל שלי יותר. הכנסתי את הטלפון שלי לתיק ונכנסתי לבית הספר. העיינים שלי אדומות מרוב כל הדמעות והלחיים שלי יבשות.
עברתי ליד הלוקר של שון איפה שהוא ואליסון התמזמזו. אליסון אנדרסון, קפטן המעודדות ואחת מהבנות הכי יפות בבית הספר. אני אשקר אם אני אגיד שאני לא רוצה להיות כמוה אבל אני באמת לא רוצה. אפשר לומר שכל בן שכב איתה בבית הספר. או אפילו תלמידים מקולג'. יש לה שיער שחור כמו פחם ועיינים כחולות כמו האוקיינוס. היא נראתה מושלם. וכמובן, היא החברה של שון. הלכתי ללוקר שלי וראיתי את טורי. היא נשענה על הלוקר שלה והייתה בטלפון.
ברגע שהיא ראתה אותי היא חיבקה אותי חזק. הדמעות שלי שוב התחילו לרדת ועצמתי את עייני בחוזקה ועוד דמעות ירדו. "אני כל כך מצטערת." היא לחשה ויצאתי מהחיבוק. ניגבתי את הדמעות והנעדתי בראשי. "זו לא אשמתך. אין לך על מה להתנצל." היא חייכה בעצבות אליי ומשכתי באף שלי. מישהו דחף אותי והסתובבתי כדי לראות את אליסון ושון.
הזרוע שלו הייתה סביב המותן שלה וזה היה די מגעיל. "אופס. תסתכלי בפעם הבאה לאן את הולכת, אוקיי?" היא אמרה והסתכלה עליי מכף רגל עד ראש. "גרמתי לך לבכות? או שלא קיבלת נשיקה מאמא?" היא אמרה וכולם צחקו. חוץ ממני ומטורי.
שון אפילו צחקק. איך הוא מעז?! הרגשתי ת העצבים שלי עולים. "לכי לעזאזל, אליסון!" אמרתי ודחפתי אותה בכתף שלה. רצתי לאולם ההתעמלות והתיישבתי על אחד מכיסאות. הרמתי את הרגליים שלי לחזה שלי ושמתי את הסנטר שלי על הברכיים. הסתכלתי על האולם הריק ונתתי לדמעות לרדת בפעם החמישית הבוקר. "דניאלה!" הסתכלתי לכיוון הדלת וראיתי את שון. אז פתאום אכפת לו?! קמתי מהכיסא ושמתי את התיק השחור שלי על הכתף שלי. התחלתי ללכת ליציאה מהצד השני אבל שון תפס את הזרוע שלי.
הסתובבתי בעצבנות וחטפתי את היד שלי בכוח חזרה אליי. "אל תיגע בי." צעקתי בפנים שלו וניגבתי את הדמעות שלי. "אני מצטער, אוקיי?!" הוא צעק חזרה וצחקתי צחוק מזויף.
"מצטער?! על מה?! על זה שצחקת יחד עם כל בית הספר על אמא שלי שנהרגה היום?!" צרחתי ועייניו הכחולות נפתחו. "א-אני..-" הוא גמגם אבל קטעתי אותו. "תפסיק להתנצל על משהו שלא אכפת לך בכלל! אל תתקרב אליי יותר בחיים. תמשיך בחיים המושלמים שלך ותשכב עם כל בת שתיראה ברחוב." צעקתי ורצתי מהיציאה. לא אכפת לי מכלום יותר.
שון צעק את השם שלי כמה פעמים אבל לא עצרתי. רצתי לתחנה הקרובה ועליתי לאוטובוס שהתכוון לנסוע. ירדתי בבית העלמין והלכתי לקבר של אמא שלי. ראיתי מישהו יושב בספסל החום וראיתי שזה ספנסר. שמתי את ידי על הכתף שלו והוא סובב את ראשו אליי. "דני." הוא אמר עם חיוך.
נפלתי בדמעות והוא מייד חיבק אותי. "הי, הכל יהיה בסדר." הוא לחש ונישק את הראש שלי. ישבנו שם לשעה שלמה וסיפרתי לו שצחקו עליי בבית הספר.
"הם סתם ילדים מפגרים. אני זוכר שגם עליי צחקו כשבאתי לבית הספר עם דמעות זולגות על הלחיים שלי. פשוט לא התייחסתי." הוא ליטף את הגב שלי בעדינות וחייך אליי. הסתכלתי על העיינים הירוקות שלו וראיתי שהם אדומות. "יהיה בסדר. אמא תמיד נמצאת איתנו. בלב שלנו." חייכתי ומשכתי באף שלי. "את באה?" הוא קם והושיט את ידו. לקחתי אותה והתחלנו ללכת למכונית.
"רגע! אני כבר אבוא." רצתי לקבר של אמא שלי והסתכלתי עליו לכמה שניות. 'אמנדה בראון שיי' היה כתוב על האבן ודמעה נפלה מעייני. הנחתי את הפרחים שקניתי בבוקר והתרוממתי בעדינות.
אני מתגעגעת אלייך, אמא.
תגובות (1)
מרגש… אבל אני לא מבינה למה זה לא עמוק יותר? אין להם משפחה? בכלל? אף אחד שהכיר את אמא שלה? מחכה להמשך!!