בחור אחד, אלף רגשות. פרק 3

"תפתור כבר את התרגיל המפגר הזה!" צעקתי כשאני דופקת את האגרוף על השולחן.
"מצטער, אני עייף." העפתי את הרגליים של שון מהשולחן בעצבנות. אנחנו יושבים כבר 3 שעות שלמות בכיתה ושון לא השלים תרגיל אחד אפילו. "נמאס לי! אני לא יכולה יותר." קמתי מהכיסא ולקחתי את הדברים שלי.
"לאן את הולכת?" שון שאל והרמתי גבה אחת. "הביתה. אין לי כוח לשבת פה בגלל שאתה, לא יכול לפתור תרגיל מסכן אחד!" צעקתי ויצאתי מהכיתה. השעה עכשיו חמש בערב והאוטובוס הבא יגיע רק בעוד שעה.

הוצאתי את הטלפון שלי וחייגתי לספנסר.
"היי, דני. קרה משהו?" שמעתי אותו אומר בצד השני. בבקשה שתהייה בבית. בבקשה שתהייה בבית. "אני צריכה שתבוא לקחת אותי." אמרתי והתיישבתי על הספסל שעמד ליד החנייה של בית הספר. "אני שם בעוד 5 דקות." ניתקתי את השיחה וחיכיתי לספנסר.
"מחכה להסעה?" הסתובבתי וראיתי את שון.
"אתה מוכן ללכת?" שאלתי עצבנית. "ולמה לי לעשות את זה?" גלגלתי את עייני ותקעתי את האוזניות של באוזניים. "למה אתה לא נוסע הביתה?" שאלתי וחיפשתי את הפלייליסט של אדל.

"התכוונתי ללכת עד שראיתי אותך." הסתכלתי עליו ואחר כך חזרה לטלפון. הדלקתי את הפלייליסט וקיפלתי את רגליי על הספסל והסתכלתי על המכוניות שעוברות.
שון עמד במקום, עם יידים משולבות כשעייניו עליי. הוא כזה מעצבן! מה הבעיה שלו?! בגכללו ישבנו בכיתה למשך 3 שעות ועכשיו הוא מחכה פה בלי סיבה כשהוא יכול להיות בבית או במסיבה. אבל לעמוד פה? זה מטומטם. ראיתי את המכונית השחורה של ספנסר חונה ומיהרתי לקום.

"יש לנו עדיין שיעור מחר. תבוא עם השכל שלך הפעם." הסתכלתי עליו והוא רק גלגל את עייניו. הלכתי לכיוון המכונית מבלי לחכות לתשובה ממנו. פתחתי את הדלת והתיישבתי בכיסא. "אז זה הבחור שאת מלמדת?" ספנסר אמר והסתכלתי על שון מהחלון. "כן. והוא אידיוט מוחלט." ספנסר צחקק והתניע את המכונית. הנחתי את ראשי על הזכוכית והקשבתי לשירים של אדל.
–

"דניאלה. אבא בטלפון!" ספנסר צעק מלמטה.
רצתי מהר למטבח וחטפתי את הטלפון מהיידים שלו. "אבא! איך אתה? איך אתה מרגיש?" שאלתי והתיישבתי על הדלפק. "דניאלה. מתוקה, אני מעולה. איך את?" חייכתי ועצמתי את עייני. התגעגעתי אליו כל כך. "אני בסדר. מתי אתה חוזר?" שאלתי מלאת תקווה. "אני באמת לא יודע, ילדונת." הקו התנתק ונאנחתי. "התנתק?" הנהנתי וספנסר נאנח. "קשה לדבר איתו כשהוא נמצא 2000 מיילים מתחת למים." אמרתי וספנסר צחק.

"רק עוד 4 חודשים והוא יחזור. מבטיח." הוא נישק את המצח שלי ועלה לחדר שלו. ישבתי על הספה השחורה והדלקתי נטפליקס. זה הדבר היחידי שיישפר אותי כרגע. אחריי שעה שלמה, הטלפון שלי צלצל. "מה קרלי?" אמרתי עייפה. "יש מסיבה! את באה?" היא שאלה וקמטתי את מצחי. הבן אדם הזה יודע שאני שונאת מסיבות! "אני לא באה. ולא משנה מה תגידי." לפני שהיא הצליחה לומר מילה נוספת, ניתקתי את השיחה. זרקתי את הטלפון על הכורסא הלבנה ושפשפתי את הפנים שלי. אני כל כך קרובה לצאת על קרלי.
אני לא יכולה לסבול אותה! הטלפון שלי צלצל שוב ועניתי מהר.

"מה בחלק 'אני לא באה למסיבה' לא הבנת?!" אמרתי מעוצבנת. "אהמ.. כי לא אמרת לי?" עייני נפתחו ודפקתי את יידי על המצח, משאירה סימן אדום. "טורי. אני כל כך מצטערת. חשבתי שאת קרלי. את לא הולכת למסיבה?" שאלתי ושפשפתי בעדינות את המצח השורף שלי. אלוהים! זה כואב. "נראה לך?! אני בדרך אלייך." חייכתי והנעדתי בראשי. "הדלת פתוחה. ויש אוכל." הזזתי את הטלפון מהאוזן האדומה שלי. אם אומרים את המילה 'אוכל' ליד טורי, לא תוכלו לשמוע למשך שבועיים. "אני כאן! איפה האוכל?!" טורי אמרה כשהיא נכנסת לבית עם הטלפון שלה ליד האוזן.

הצבעתי למטבח והיא יישר רצה לשם. אוי, טורי..