בורחים, בורחים, לא מפחדים, לא חוזרים…

הם נפגשו, כל כך מאושרים, שפתיהם מוצמדות, הם עומדים לנגד חיים חדשים, מביטים להם בעיניים..
הם מחייכים, התסרוקת המסודרת שלה של הצמות הכלואות באופן מושלם המסודרות כקשת על ראשה עומדת חזקה ויציבה, הוא בולע רוק על ראשו כובה חום ועיניו הירוקות מוסתרות.
הם לא מסכימים, הם לא מסכימים למעמדים לשלוט בהם. אז היא בת הרוזן, והוא בן למשפחה עניה, אז מה ? הם אוהבים, זה מה שחשוב, וגם אם מתנגדים לאהבתם, הם בורחים, בורחים, לא מפחדים, לא חוזרים.
הם נרגשים, יודעים לאן הם נכנסים, מביטים לפחד בעיניים ומסמנים לו שהם לא מפחדים.
הם אוהבים, האהבה שלהם תנצח, השעה 5 לפנות בוקר,חוץ מהמסדר הצבאי הקפדני של אנגליה אף אחד לא ער. שניהם ערנים במיוחד, הם מחפשים כרכרה שתוכל להביא אותם ליעדם הבא, הם מדלגים ביערות, הוא מחזיק בא חזק כאשר היא מדלגת מעל לשלולית הבוץ, מגפיה מתלכלכים.
הגשם מתחיל לטפטף. הם מנצלים את ההזדמנות לנוח, הם נעים זמן רב.
הם יושבים תחת מערה אפלולית. הם מחובקים, עיפים, מלוכלכים, אך מאוהבים.
שום דבר לא יעצור אותם, לא הקור, לא הרעב, לא העיפות ובטח שלא הלכלוך.
כמחצית השעה עברה, הגשם פסק הם חוזרים לנוע, מזבדותיהם הצנועות והקטנות מוחזקות בחוזקה, הם נעים עוד כרבע שעה ומגיעים לכרכרה.
היא לוקחת אותם ליעדם הסופי, אחרי מסע ארוך ומעיף, היא לוקחת אותם אל חייהם החדשים שם יוכלו להקים משפחה, חיים משותפים מבלי שיגידו להם כיצד להתנהג.