בולטת- פרק 1 (בבקשה תקראו… זה הראשון….;)

עמדתי שם, באמצע הסטודיו, כשעייני המורה נעוצות בי. הרמתי את רגלי והסתובבתי. על הריקוד הזה עבדתי כל כך הרבה! אין סיכוי שאני מפספסת את ההזדמנות הזאת! השיער שלי היה אסוף בקוקס מתוח. עייני הכחולות המשיכו לבדוק אם הבעת המורה השתנתה אבל כל משך הריקוד שלי המורה נשארה אדישה וקרה כשהמוזיקה נעצרה וכך גם צעדי הריקוד שלי המורה רק הפנתה את ראשה לכתוב משהו בפנקס הגדול שלה וקראה בקולה הצורמני ״הבא!״
אספתי מהר את הדברים שלי, הוצאתי את הבקבוק מים שלי ושתיתי כמעט עד הסוף החזרתי אותו לתיק, שיחררתי את שיערי ויצאתי מהסטודיו כמעט בריצה. התנגשתי במישהו, ״תרגעי, רקדנית״ זיהיתי את הקול ״לא עכשיו בריאן״ אמרתי בעוד הוא תופס אותי לחיבוק גדול ואני דוחקת את ראשי וידי בין עצמות החזה שלו. מתחילה לבכות, ״ששש״ הוא אומר לי ״הכל יהיה בסדר״ התחלתי להדוף אותו באגרופים שאני מאמינה שלא עשו לו כלום ״די! בריאן! אני הולכת!״ אמרתי השתחררתי מאחיזתו הכובלת, והוא תפס בזרועי בחוזקה ״לא ענית לי עדיין…״ אמר ״לא!״ אמרתי, השתחררתי מאחיזתו והלכתי…
תחבתי את המפתח למנעול בחוזקה וסובבתי, פתחתי את הבית, חושך. לבד- כמו תמיד… ההורים שלי נסעו, ואני נשארתי פה בלונדון, לא מוכנה לעזוב את הריקוד שלי… עליתי במדרגות לקומה השניה פתחתי את החדר הגדול שלי זרקתי את התיק על הכיסא ונכנסתי לחדר האמבטיה מילאתי את האמבטיה עד הסוף במים חמים ושפכתי קצף אמבט. התבוננתי במראה ההשתקפות המוזרה הביטה בי בכיינים כחולות גדולות. השיער הבלונדיני שלי היה מסודר כרגיל והתלתלים הארוכים שלי מסולסלים עד אמצע הגב, ׳את רזה מדי׳ הייתה אמא שלי אומרת אחרי שראתה אותי מביטה שעות ובוחנת את עצמי ברוע. ׳היא לא רזה מדי! היא הילדה המהממת שלי!׳ אבא שלי היה אומר. משב רוח חם העיר אותי מהזיכרונות מיהרתי לסגור את החלון. הורדתי בגדים ונכנסתי לאמבטיה נותנת למים לגעת בי ולשטוף איתם את כל צרותי.
יצאתי מהאמבטיה עטופה במגבת הלבנה שלי, לקחתי את המברשת וציחצחתי את השיניים בחוזקה. מן אובססיה שכזאת… לבשתי א הפיג׳מה שלי, גופיה ומכנסונים ורודים. נכנסתי למיטה הגדולה שלי ונרדמתי מהר.
השעון המעורר היה אכזרי והבוקר היה קריר, שיפשפתי את עייני בחוזקה מכריחה את עצמי לקום מהמיטה הרכה. רגלי לקחו אותי לכיור וידי לקחו מעצמם את המברשת שהבריקה את שיניי אחרי הלילה. עד שאני לא אשתה קפה, אני אשאר זומבי מהלך. השפרצתי על פני מים קרירים ויצאתי. ירדתי במדרגות לכיוון המטבח, הכנתי קפה והקצפתי חלב במכונה, הלכתי לקחת מהדלת את העיתון והמשלוח היומי- קוראסון שוקולד חם- הסדר שההורים שלי עשו כדי לוודא שאני אוכלת בבוקר גם כשהם לא פה… כשגמרתי את הקפה נשמע צלצול הפעמון בדלת, אבל לא טרחתי לפתוח כי הדלת נפתחה מעצמה ״למה הזמנת אותו?!״ שמעתי את קולה של קורל חברתי הטובה ביותר צורח לי כשהיא הגיעה למטבח ומיד אחריה, מי אם לא, בריאן, אוחז בידיו בשתי כוסות קפה…
״התכוונת אליו?! אני לא הזמנתי אותו…״ אמרתי כשהושיט לי כוס קפה אחת, ״סורי בריאן, את הקפה שלי כבר שתיתי…״ אמרתי והלכתי לכיון המדרגות ״אם לא הזמנת אותו אז מה הוא עושה כאן?!״ שאלה קורל כשהיא מתיישבת וגומרת את הקוראסון שנשאר ובידה כוס הקפה של בריאן ״לא יודעת… עליתי להחליף בגדים…״ צעקתי מהמדרגות ״לבוא לעזור!?״ שאל בריאן ונתקל מיד בצעקה מפי קורל ״סוטה!!״ צרחה ובריאן צחק ועלה בעקבותי.
נכנסתי לחדר ונעלתי פתחתי את הארון הגדול והסתכלתי חסרת אונים בבגדים המסודרים כמו חיילים. ״אין לי מה ללבוש״ לחשתי. בריאן ניסה להכנס אך נתקע בבעיית הדלת הנעולה, חייכתי לעצמי… ״ לך מפה בריאן!״ אמרתי ״לא!״ החזיר לי תשובה ״תפתחי אמילי!״ אמר בקול מתחנף ״אין סיכוי!״ אמרתי, תוך כדי הוצאת חולצה קצרה לבנה ומכנסונים ג׳ינס. נעלתי כפכפי אצבע לבנות עם כתוביות בוורוד. הבטתי שניה במראה, הזזתי קצת את השיער, לקחתי את התיק ויצאתי, מוצאת את בריאן מחכה שם ולא זז…
״זה לכ ילך לך!״ אמרתי לו והתקדמתי כשהוא בעיקבותי ״כבר היו לי קשות ממך״ אמר בתגובה הסתובבתי ואז היינו ממש צמודים הוא תפס אותי במותן וקירב אותי אליו ״אולי היו קשות ממני… אבל כמוני?! אין!״ אמרתי והתנתקתי מאחיזתו וירדתי במדרגות. ״בואי קורל…אנחנו נאחר לבית ספר…״