בוהה באפלה

לילה.
היא בהתה אל מחוץ לחלון, מתעלמת לחלוטין מלבה הפועם בעגמומיות.
אולי הגיע הזמן לוותר, לעזוב.
כבר לא אכפת לה,
כל מה שרצתה, נסחף ברוח.
הכל התכלה, נעלם באש.
לא נותר לה דבר להיאחז בו,
נדמה היה לה שהשטן ומלאך המוות חברו יחדיו רק לכבודה,
הזמינו אותה למעונם הצנוע.
והיא? התקשתה שלא להזדרז ולהענות להצעתם הנדיבה,
שמא תשנה דעתה.
כי הכל כאב, כל נשימה דקרה במיליון זכוכיות את קנה נשימתה,
כל צעד דימה עצמו להליכה על גחלים לוחשות,
כל דמעה צרבה את לחיה בחומצה ואיכלה את עצמותיה.

בוקר.
היא בהתה אל מחוץ לחלון, מתעלמת לחלוטין מקרני השמש השורפות.
היא כבר לא עצובה,
כבר לא כאובה.
הגעגועים נפסקו באחת, המדקרות פסקו ממלאכתן,
הזמן כאילו לא היה.
העיניים יבשו, הנשימה פסקה,
הצעד נמחה כחול הנשטף בים הגדול.
החור השחור שהיה פעור בבטנה, התכסה במעטפת ארגמנית.
והיא? שכבה שם, על המיטה, ידיה שלובות כמעין נסיכה,
שלווה ובטוחה.

היא לא יכלה לשאת את הכאב שהביאה איתה המלחמה.
היא לא יכלה לשאת את מות אהובה.