בוגדנית

הוא ידע.
עיניו הראו תיעוב מסוים, מנסות להבין אותי, למה עשיתי זאת, מה השתנה בי…
החדר היה קר, כמוהו, קירותיו היה לבנות וחסרות ייחוד, לא היו שום מסגרות של תמונות עליו. המיטה הלבנה הפרידה בינינו, כחומה, עמדנו משני צידיה כלוחמים המתכוננים לקרב.
אבל אני הייתי חלשה מדי והוא היה פצוע מדי. אני הייתי עייפה והוא היה לוחמני, בעמדת קרב, מוכן לספוג הכול.
או שאולי זאת הייתי אני שהיתה מוכנה לספוג הכול.
"אני מצטערת-"
"אל תגידי את המילה הזאת!" הוא ירה לעברי, מבטו רושף אש.
שתקתי. לא רציתי לפגוע בו יותר. הייתי צבועה.
"כמה זמן זה נמשך?" קולו היה שקט ותקיף. הוא לא יכול היה להביט בי אפילו.
"זה לא משנה…"
"זה משנה!" הוא לפתע צעק. כמעט קפצתי לאחור מרוב בהלה, עיניי היו פעורות באימה.
לפתע לא הייתי בטוחה יותר למה הוא מסוגל.
הוא הפנה אליי את גבו ושם את ידיו על המשענת של הכיסא מול השידה שלי. "תעני לי…" קולו חזר להיות שקט ותקיף, כמעט מפחיד.
היה קשה מדי להגיד זאת בקול רם, לתת לו לדעת כמה זמן אני בוגדת, כמה זמן אני משקרת, ממתי הוא היה קורבן שלי, אבל שפתיי הגו את המילים וקולי בקע מגרוני, חותך את האוויר בינינו כסכין. "שלושה חודשים…" אמרתי לו.
ידיו התהדקו על הכיסא. השתררה דממה בחדר הקר ועצמתי את עיניי, מנסה להתנתק מעט ממה שקורה.
לפתע שמעתי תזוזה חדה וכשפקחתי את עיניי, ראיתי אותו זורק את הכיסא על הקיר, פניו כמטורפות וצעקתו שוברת את הדממה המעיקה.
התכווצתי מעט כשהכיסא מהעץ התנפץ על הקיר. הוא לא הפסיק בזאת והרים את מחשב הנייד שלו שהיתה מונחת על המיטה ושבר אותה לשניים בידיו וזרק על הרצפה.
"תפסיק!" התחלתי לבכות.
הוא בעט בשידה שלי שהתנודדה מעט וזרק את כול מוצרי האיפור שלי בתנועה חדה אחת בשעה שאני המשכתי לבכות ולהביט בו בהלם. הוא שלח אגרוף למראה שהתנפצה.
לפתע הוא עשה כמה צעדים לכיווני ותפס בזרועותיי בעוצמה כזאת שאני בטוחה שהשאירו סימן כחול. הוא הצמיד אותי לקיר.
"אני אהבתי אותך!" הוא צעק עליי, מהדק אותי לקיר. "נתתי לך הכול!"
בכיתי, אפילו לא הרגשתי כאב מחוזק אחיזתו.
"את היית הכול בשבילי!"
הרגשתי את נשימתו על פניי, צעקתו החרישה את אוזניי. ידעתי שהוא צודק, לא יכולתי לענות לו דבר. הוא היה פגוע ממני.
"חשבתי את אוהבת אותי גם!"
"אני כן…" פלטתי.
"אל תשקרי לי!" הוא צעק.
שוב בכיתי. אצבעותיו חפרו בזרועותיי והוא המשיך להצמיד אותי לקיר, לפינה, שלא אוכל לברוח.
אבל לא רציתי לברוח.
השתררה שוב דממה שבמהלכו הוא בכה גם. דמעותיו הציפו את פניו אך עיניו נשארו זועמות.
"אני אהבתי אותך…" הוא מלמל שוב. אולי לעצמו. "אהבתי אותך…"
לפתע הוא הצמיד את פיו אל פי ונישק אותי בפראות, לשונו נדחסת אל פי, שפתיו מוחצות את שלי.
נתתי לו. הצמדתי את פניו אל שלי והרגשתי את ידיו מרימות את מותניי ואצבעותיו מתחת לחצאית שלי, מורידות בגסות את תחתוניי. כרכתי רגליי סביב מותניו והוא חדר אל תוכי.
באותן דקות בודדות שבהן הוא היה בתוכי ואני הייתי שלו, אני לא הייתי הבוגדנית ששברה את ליבו, לא הייתי שקרנית. הוא לא דמיין את ידיו של ההוא עליי, לא דמיין אותו ואותי ביחד.
אני הייתי בשבילו ושלו רק.
אבל זה היה שקר ושנינו ידענו זאת. הוא רק רצה להרגיש אותי בפעם האחרונה, רצה להשלות את עצמו פעם אחת אחרונה, רצה לחשוב שאני מישהי אחרת ממה שאני עכשיו בשבילו. הוא לא רצה לקבל זאת שאני שונה בשבילו מאותו רגע, לא אהיה יותר אותה בחורה תמימה וטהורה שעבדה בדוכן קפה והשחילה לו כוס קפה ללא תשלום כשהוא נתקע בלי כסף בכיסיו בפעם הראשונה שנפגשו.
לפעמים קל יותר להאמין לשקר מאשר לאמת, קל יותר להעמיד פנים בעולם הזה, אולי זה אפילו חכם יותר כדי לשרוד, כדי להתעלות על אחרים, אבל לפעמים האמת חזקה מדי מהשקר עצמו, אמת שמסרבת שתתעלמו מקיומה, אמת שעומדת לחלחל החוצה בכול מחיר.
אפילו במחיר של אתה עצמך.