"בואי ילדה קטנה…" – פרק 9

התעוררתי וראיתי שהשעה עכשיו היא 03:54, לבשתי את הטייץ שלי מהיום הראשון, את הסנדלים שלי וחולצת בטן כחולה עם ציור של הסמל של סופר-מן שקבלתי מתנה מהזקן הרשע על 'המצטיינת של השבוע' או יותר נכון 'הזונה הראשית של השבוע', הכנסתי את האולר בחזייה שלי, האקדח במאחורה של הטייץ, את ה-600 ₪ שמתי בחזייה, לקחתי את המפתח שלי, פתחתי בשקט את הדלת, חשבתי לעצמי בראש 'אני לא אתגעגע אלייך חדר' ונעלתי אותו.
פרק 9:
הלכתי צעדים קטנים וחלשים לכיוון היציאה ולמזלי יש בכניסה רק וילון אבל ליד הוילון יש שומר.
הוצאתי את האולר מהחזייה, הוצאתי רק את היד דרך הוילון וראיתי אותו דרך פתח קטן בין בוילון לקיר וחתחתי את גרונו כשהצמדתי את הסכין הכי חזק שיכולתי לגרונו כדי שהבן זונה הזה ימות מהר מבלי להרעיש.
ואי נודרת אני מרגישה עכשיו באיזה סרט אקשן רק שאני מקווה שלא יהפוך לסרט אימה…
הלכתי בשקט לכיוון היער ואז ראיתי מישהו שכנראה עובר כדי לראות שהכל בסדר אז וואלק שינחש מה לא בסדר? זה שהוא הולך למות עכשיו רק שמבחינתי זה מאוד בסדר! הסתתרתי מאחורי הבניין שבוא חייתי במשך השבועיים האלו, הוא התקרב אלי מבלי לראות אותי, הוא התקרב עוד, וברגע שראיתי שהוא מספיק קרוב כדי שאני לא אפספס בשום מצב את הראש שלו, הטענתי את האקדח ויריתי.
הוא צנח על האדמה וכנראה ברגע ששמעו את הירייה האזעקה החלה לפעול
שיטט נדפקתי! התחלתי לדפוק את הריצה של החיים שלי לכיוון היער, רצתי, רצתי ורצתי, לא היה אכפת לי מכלום, התעלמתי מכל היריות לכיווני, אחזתי חזק באקדח ופשוט רצתי, הגעתי לאיזה כביש והורדתי מהירות אך המשכתי לרוץ למרות שכבר כאבו לי הרגליים ברמות לא נורמאליות אבל אסור לי לעצור, הם יכולים פתאום להפתיע אותי ולמצוא אותי, אסור לזלזל כי מי שמזלזל ביריבו זה כמו לעשות לעצמך 'שח' ואתה משאיר ליריב שלך רק לעשות את ה'מט' והמשחק נגמר כשאתה המפסיד ופה המפסיד מפסיד את החיים.
כבר הייתה הזריחה, הגעתי לתחנת אוטובוס ולא חיכיתי שם 5 דקות וכבר עצר לי אוטובוס, החנסתי את האקדח את הטייץ, עליתי על האוטובוס ושאלתי את הנהג "סליחה מה השעה עכשיו?"
הנהג הסתכל עלי במבט בוחן שכנראה בוחן את הפציעות שלי ואמר "6 בבוקר, לאן את צריכה?"
אני "חולון"
הנהג "אני לא מגיע לחולון"
אני "אז תל אביב"
הנהג שאל לא מבין "את בטוחה שאת לא רוצה לחכות לאוטובוס לחולון?"
אני "אני בטוחה, אני כבר אקח אוטובוס מתל אביב לחולון"
הנהג סגר את הדלת, החל לנסוע ואמר לי תוך כדי הנסיעה "זה 47 שקל"
נתתי לו שטר של 100 והוא החזיר לי שטר של 50 ו-3 שקלים, לקחתי את השטר של ה50 ואמרתי לו "תשמור את השקלים" והוא שם אותם על הקערה השחורה.
הלכתי למושבים האחוריים של האוטובוס וראיתי שבכל האוטובוס נמצאים רק אני, 2 חיליים ואישה מבוגרת.
עברתי ליד אחד החיילים ושאלתי אותו "תגיד איפה אנחנו כרגע?"
החייל בחן את פציעותיי ואמר "קריית שמונה" והוסיף "מה קרה לך שאת כל כך פצועה?"
עניתי "הרבה" ולהלכתי אל זוג מושבים פנויים, הייתי עייפה רצח וכל מה שרציתי לעשות עכשיו זה לישון אז שאלתי את החייל מהמקום שישבתי בו "איפה את יורד?"
הוא ענה לי "תל אביב"
ביקשתי ממנו "מעולה אז יש מצב אתה מעיר אותי בתל אביב?"
הוא ענה לי "כן בטח"
נשכבתי על שני המושבים ונרדמתי תוך שנייה ומה שבטוח המושבים האלו הרבה יותר נוחים מהמיטה שהייתה לי..

הרגשתי מישהו מלטף את שיערי ואומר לי "קדימה קטנטונת קומי אנחנו בתל אביב"
פתחתי את עיניי וראיתי את פניו של החייל ואת האמת הוא נראה לא רע בכלל, עיניים חומות-ירוקות, תווי פנים גבריים אך עדינים, אף קטן, שיער חום קצוץ ובגובה של נתנאל בערך.
אמרתי "תודה שהערתה אותי"
החייל אמר "בכיף" ירד מהאוטובוס ואני ישר אחריו.
בדרך ראיתי הרבה פליירים של המשטרה של נעדרת, לקחתי אחד וראיתי תמונה שלי וכל מיני פרטים עלי, פלטתי גיחוך ואמרתי "אז ככה מחפשים אותי? בקצב הזה אם הייתי מחכה להם כבר הייתי מתה"
החייל הסתובב ושאל אותי "על מה את מדברת?"
חייכתי עליו ואמרתי "כלום" ושאלתי אותו "תגיד אני יכולה שנייה שיחה?"
החייל "כן בטח" והגיש לי את האייפון שלו
חייגתי אל נתנאל והוא לא ענה, כנראה ישן, חייגתי שוב, ושוב, ושוב ואז הוא ענה לי בעצבים "סעמק בנאדם ישן מי מתקשר אלי בשעה כזאת?!" וואו סוף סוף לשמוע את הקול שלו, אני באמת יצאתי מהמחנה זונות וסמים הזה, אני חוזרת לחיים הרגילים שלי!
החזקתי עם ידי את פי והדמעות התחילו לצאת בלי שליטתי, קשה לי להאמין שזה נגמר, זה הרגיש כמו נצח, כאילו אני עושה את זה כל חיי.
החייל שאל אותי "היי ילדה את בסדר?"
וביתיים נתנאל אומר עצבני בפלאפון "הלו? מזה?! אני לי כוח לחרטות האלו אני מנתק!"
נתתי מהר את האייפון לחייל ואמרתי לו "תגיד לו שלא ינתק"
והחייל שם את נתנאל על רמקול כדי שאני אשמע ואמר לנתנאל "הלו אחי?"
נתנאל "מי זה?"
אני "נתנאל זאת שנאל"
נתנאל "אני לא יודע מי את אבל אם היית מולי למרות שאת בת הייתי מפרק אותך מכות אחושרמוטה, זה לא משהו שאת יכולה לעשות ממנו צחוק הבנת אותי?!?!"
הדמעות המשיכו לרדת ואמרתי לו בצרפתית "אנרה (השם של נתנאל בצרפת) זאת אני שנאל בבקשה תקח אותי מכאן"
שמעו בקול שהוא המום "שנאל?"
אני "כן"
נתנאל "שנאל איפה את? איפה היית? לאן נעלמת? למה את בוכה? תגידי משהו!"
אני "נתנאל אני אספר לך הכל אחר כך, רק תיקח אותי מכאן"
נתנאל "אני עכשיו יוצא איפה את נמצאת?"
אין לי מוסג איפה אנחנו עכשיו, כל מה שאני יודעת זה שאנחנו בתל אביב אבל פה זה נגמר אז הדבר היחידי שיצא מפי היה "אמ… אה…"
והחייל ענה "בתל אביב ליד התחנה המרכזית החדשה"
נתנאל "ומי אתה לעזאזל?!"
עניתי במקום החייל "חייל שעזר לי כשהייתי באוטובוס אל תל אביב"
נתנאל "טוב אני בדרך אלייך, אל תזוזי ביי" שמעתי אותו מתנע את המכונית ומנתק
אחרי 7 דקות בערך ראיתי את המכונית של נתנאל חונה לידנו, הוא יצא מהמכונית והוא ישר רץ אלי וחיבק אותי, חיבקתי אותו חזק והדמעות הרטיבו לו את החולצה, הוא חיבק אותי חזק ולחץ על הבטן הצד של הבטן שלי שכואב לי עוד מהיום הראשון כשהאיש שהחזיק אותי בעט בי, נראה לי הוא שבל לי איזה צלע הבן זונה ונפלטה לי צרחת כאב ונתנאל ישר נבהל ושאל בלחץ "מה קרה?"
אני "נראה לי שכדי שנעבור בבית חולים לפני שחוזרים הביתה"
נתנאל "למה? מה קרה לך?"
לא היה לי כוח להתחיל לספר הכל עכשיו אז נכנסתי למכונית ואמרתי לו "פשוט תיסע לבית חולים ותבקש בדיקה כוללת של כל הגוף"
נתנאל "את מוכנה להסביר לי למה? את נעלמת למשך יותר משבועיים ופתאום את מתקשרת אלי ורוצה שאני יסיע אותך לבית חולים? את מוכנה להסביר לי איפה היית ומה עשית כל הזמן הזה?!"
הדמעות שוב התחילו לרדת, למה אני צריכה לבכות כל כך הרבה? למה הייתי צריכה בכלל לעבור את כל הסבל הזה?! אמרתי לנתנאל "בבקשה ממך אני מתחננת, פשוט תיסע לבית חולים. אני נשבעת לך שאני אספר לך אחר כך הכל"
הוא התכופף אלי כי אני יושבת והוא עומד, ניגב את דמעתי עם אגודלו ואמר "אני שמח לראות אותך שוב, אני לא יודע איך הייתי חיי אם לא היית חוזרת"
הוא נכנס את המכונית ונסע לבית חולים.