"בואי ילדה קטנה…" – פרק 15

הפרק הזה מוקדש לשני הורן ♥

חזרתי אחרי כל היום המעיק הזה הביתה, פתחתי את הדלת וראיתי את נתנאל, אמא ועוד איש מבוגר שנראה די מכובד יושבים בסלון עם מבט מאוכזב על פניהם, התקדמתי עוד קצת וראיתי במרכז השולחן בסלון את שתי המגבות הארורות מלאות דם ולידם את הסכין היפנית.
פה הבנתי שנדפקתי ובגדול…
פרק 15:
אמרתי חוששת "שלום(?)"
אמא ניגבה את הדמעות מעיניה, וואו לראות את אמא בוכה זאת הנקודה הכי נוראית שיכולתי להגיע אליה, זה ממש עושה לי רע וכואב על הלב, הרגשתי את הצביטה בלב מלראות אותה ככה
אמא "מתוקה שלי בואי שבי אותנו רגע"
הנחתי את התיק שלי על הרצפה נישען על הקיר ליד דלת הכניסה וישבתי על הספה ליד נתנאל (אמא שלה ישבה על כורסת יחיד, נתנאל והיא על ספה ל3 אנשים והאיש שלבוש מכובד ישב על כורסת יחיד)
האיש הזר שאל אותי בעדינות "שנאל את מזהה את הסכין הזאת והמגבות האלו?"
ידעתי שאין טעם להכחיש ועניתי "כן"
האיש הזר שאל "אז את מבינה מי אני ומה אני עושה פה?"
עניתי בהתחכמות שהצחיקה אותי טיפה "אתה בן אדם ויושב"
האיש הזר נאנח בייאוש ואמר "אני פרופסור ניקולס דנילוב ואני מנהל מוסד לנוער בעלי קשיים נפשיים"
תיקנתי אותו "מוסד חולי נפש לנוער?"
ניקולס "את יכולה לקרוא לזה איך שתרצי, בכל מקרה את קיבלת הפנייה למוסד זה מן המשטרה"
אמרתי לו "תדבר דוגרי, מה זה אומר?"
ניקולס סידר את משקפיו על אפו ואמר "את תעברי לגור במוסד זה למשך זמן ממושך כדי שיהיו לך פסיכולוגים, פסיכיאטרים וצוות שלם שיתמוך בך כדי שתחזרי למוטב"
שאלתי חסרת רגש "לכמה זמן?"
ניקולס "עד שנראה שיפור משמעותי ושחזרת למוטב"
שאלתי שוב חסרת רגש "מזה המוסד הזה?"
ניקולס ענה קצת נרגש "או אני שמח ששאלת, זהו מוסד מאוד מכובד בעל צוות גדול של אנשים בעלי תארים רבים בפסיכולוגיה, מדעי המוח ומדעי הנפש. זה גם בית ספר ואת תלמדי את כל החומר שאת לומדת בבית ספר הנוכחי שלך עם מבחנים ובגרויות. אנחנו עובדים בשיתוף עם המוסד לעבריינים צעירים ומכיוון שלפני שבועיים מספר חוליגנים השחיתו להם את כל המוסד הם עברו להיות איתנו ונכון להיום הם הישארו איתנו לתמיד וזה לא אמור להבות איזו שהיא בעיה כי זה מוסד גדול וכמעט ואין לנו בעיות משמעת"
שאלתי אותו "אני חייבת ללכת לשם?"
ניקולס "כן יקירתי"
אני לא רוצה לגור עם פסיכופטים ועבריינים בבניין! אני לא משוגעת! אני לא חולת נפש! אני לא עבריינית! אז למה לעזאזל אני צריכה ללכת למוסד הארור הזה?!
הדמעות עמדו לי בעיניים, הסתכלתי על אמא, גם לה היות דמעות בעיניים, פניתי אליה "אמא?"
אמא אמרה לי "אני מצטערת ילדתי" ומחתה את דמעותיה
הסתכלתי חסרת אונים אל נתנאל, רגליו היו מפוסקות, מרפקיו נשענו על רגליו וראשו היה בין ידיו, פניתי אליו עם דמעות בעיניים "נתנאל?"
נתנאל הרים את ראשו ואמר לי "אני מצטער שנאל אבל זה הדבר הכי נכון בשבילך"
שחררתי את הדמעות שעמדו בעיני וזה היה כמו לפתוח ברזים בלתי ניתנים לסגירה, נתנאל ואמא חיבקו אותי חזק אבל הזזתי אותם ממני, ישבתי בקצה הספה כאשר אני מחבקת את רגליי ושאלתי אותם חסר אונים בוכה "למה עשיתם לי את זה? לשלוח אותי למוסד? לברוח מהבעיות?"
ראיתי את העיניים של נתנאל מבריקות כאילו יש שם דמעות שלעולם לא יצאו החוצה ונתנאל אמר לי "בבקשה ממך תנסי להבין, זה הדבר שהכי יותר לעזור לך"
צעקתי על נתנאל "אני לא צריכה עזרה!"
נתנאל אמר מאוכזב כאשר הוא מרים את המגבות מלאות הדם "אה באמת? אז מה זה?" והוסיף "את עברת המון בזמן האחרון והצוות שלהם באמת יכול לעזור לך. אני נותן לך את המילה שלי שאני לוקח אותך משם ברגע הראשון שאומרים לי שחזרת למוטב אני לוקח אותך הביתה" הוא ליטף את שיערי ושאל "אוקיי? יש לנו דיל?"
הנהנתי לחיוב בראשי, חיבקתי אותו חזק ולאחר מיכן חיבקתי את אמא
ניקולס שאל אותי "אז את מסכימה להתלבות אלי אל המוסד 'דנילוב'?"
נאנחתי בייאוש "כן אני באה"
ניקולס אמר מרוצה מעצמו "יפה, לפי הסיפור שלך הייתי בטוח שיהיה הרבה יותר קשה לשכנע אותך"
שאלתי אותו באיום "אני שומעת תלונות?"
ניקולס אמר במהירות "לא לא זה מצוין, את יכולה ללכת לארוז את הדברים שלך ואני אחכה לך"
פ'חח נראה לו שהוא יחליט את הדברים? שיפנים שזה שהסכמתי ללכת למוסד המחורבן שלו זה לא אומר שאני עושה עכשיו את כל מה שהוא אומר לי, אמרתי לו "אתה יכול לחזור ל'דנילוב' שלך ואני אגיע מחר בבוקר"
ניקולס לקח את התיק עור, צד, השחור, המרובע שלו, אמר "אני מצפה לראותך ב'דנילוב' מחר בשעה 08:00" ויצא מהבית.

בקשתי מאמא שלי "אני יכולה כסף כדי לצאת לשופינג עם טל וצליל לפני שאני הולכת למוסד הזה כי בטח לא התנו לנו לצאת?"
אמא אמרה לי "בוודאי נסיכה" היא הביאה לי 1,700 שקל במזומן
אמרתי לה "500 שקל מספיק לי" ובאתי להחזיר לה את הכסף
אבל היא אמרה לי "לא מתוקה אני רוצה שתיהני היום, תקני ותבזבזי כמה שאת רוצה לפני שתלכי מחר ל'דנילוב'
עניתי עם חיוך "טוב אני לא אתווכח איתך על זה, ביי"

התקשרתי לטל וצליל, סיפרתי להן הכל והחלטנו שאנחנו נוסעות לעשות לי שופינג ענק על כל חולון, אחר כך ניסע לתל אביב להמשיך את השופינג ואז ניסע לחרוש את ראשון לציון ובסוף נחזור הביתה.
לבשתי חולצת עטלף שחורה עם גב פתוח וציור גדול של נשר ורוד מקדימה, ג'ינס סקיני ארוך בהיר משופשף עם קרעים, סנדלי עקב ורודות כמו הנשר של 5 ס"מ כי אין מה לעשות אני נמוכה, שמתי קצת מייקאפ כי חייבים, צללית לבנה עם נצנצים, איליינר, מסקרה, שרשרת זהב יפה של מגן דוד, עגילי חישוק זהב גדולים ובושם של 'קוקו שנאל' (coco chanel).
שמתי את הכסף שאמא הביאה לי עם הכסף שהיה לי לפניכן בארנק הלבן הגדול שלי, לקחתי את התיק השחור שלי של 'לי קופר' ושמתי בו ארנק, שפתון, מסקרה, טישו תמיד צריך ליתר ביטחון, אלכוהול-ג'ל, אולר וגז מדמיע צריך ללמוד מטעויות לא?
צליל שלחה לי בטיימינג מושלם אסמס "אני וטל למעטה, רדי עלינו"
שלחתי לה אסמס "אני באה" לקחתי את התיק שלי, כיביתי את האור, צעקתי לאמא ונתנאל "אני יוצאת" וירדתי אל טל וצליל.