אגנל/"בואי אליי" (מכתב מעבר לים)

היתה זו שעת אחר הצהריים. ישבנו מחובקים אחד כלפי השני. אני חיבקתי אותו חזק חזק, כאילו זרועותיי היו נחש המחפש להתלפף סביבו. והוא..הוא רכן את גבו על הקיר ושמט את גופו על צווארי.
כך נשארנו יחד למשך דקה ארוכה. לא רציתי שהרגע הזה ייגמר, אני לא טובה בפרידות ותמיד גוררת את עצמי כלפי מטה. מנסה מהרצפה למשוך את נשימותיי כלפי מעלה, אבל בכל פעם שאני רואה אותו מולי אני רק מרגישה צורך עז לרוץ אליו, כדי לחבק אותו חזק אליי ולא לעזבו.
לאחר שהתחבקנו, ראיתי שמבטו הוסט אל שעון הקיר שהיה תלוי ממולו. סובבתי את ראשי, וראיתי את השעה- 17:06. נותרו לנו 20 דקות אחרונות להיות יחד ואחרי שהוא יעזוב, אני לא אראה אותו שוב. ליוויתי אותו אל הדלת ויצאנו אל הסיפון. יחד. מחובקים..החזקתי את ידו והוא את ידי כמו שני זוג אוהבים בני 16, שזה עתה גילו את אהבתם הטהורה אל העולם. וכך היינו: זוג טהור ומאושר.

נפגשנו לפני יממה בדיוק והכרנו כאן, בחדר הזה: תא המטען של סיפון האניה. פניתי אליו לאחר ששמתי לב שהוא מחפש משהו במזוודה שלו. הוא היה נראה אבוד. קצת ריחמתי עליו, כי הוא הזכיר לי את הילדים הללו, שמחפשים את סוכריית הטופי שקיבלו במתנה מסבתם, אך איבדו אותה בטעות. היה לו מבט נואש כזה בעיניו, ואני מודה: זה קנה אותי מהרגע הראשון. התבוננתי עליו, בחנתי אותו מחפש ומחטט במזוודתו את אשר אבד.
שמעתי אותו קורא לתיק שלו: "בוא אליי" והוא חזר על המשפט כמה פעמים. לא כל-כך הבנתי אותו או את הסיטואציה המוזרה הזו, אבל יש לציין שזה הקסים אותי. זה היה חמוד בעיניי. רכנתי על ברכיי, מעין קידה קלה כמו שקדים למלכים מאד עשירים ונחשבים, ושאלתי אותו:
"אל מי אתה מדבר?"
הוא השיב קלות-תוך כדי פשפוש אימתני ברוכסני המזוודה שלו, שבכל פעם שהוא מאבד משהו והוא אומר לעצמו את המשפט "בוא אליי", הוא מוצא את האבידה בסופו של דבר. ואז הוא נזכר להציג את עצמו בפניי.
"קוראים לי אגנל-על שם אימי, שפירושו טהור. לאימי קראו אגנללה (Agnella) והיא היתה איטלקייה. אני חצי איטלקי. משם נובע מקור השם ושורשיו. את אבי אני לא מכיר כי אימי היא חד הורית והיא נפטרה ממחלה נדירה לפני כשנה. היום בדיוק יש לה שנה לאזכרה ואחרי שעליתי לקבר שלה, רציתי לעבור באיי יוון, ולכן לקחתי את הדיל לטיול הזה. אף פעם לא יצא לי לצאת מחוץ לאיטליה. גם את אבי לא הכרתי-לא נשארו לי תמונות ממנו או מכתבים. רק דוד אחד סיפר לי שאבי תרם לאימי זרע באיזו פליטת פה כשעשינו אצלו חג לפני כשלוש שנים.
אבל, אני באמת מחפש עכשיו את התמונה שלה. אני בטוח ששמתי אותה במזוודה אחרי שיצאתי מהמסעדה ושהזמנתי לאכול. אני אף זוכר שהתבוננתי בתמונה והחזרתי אותה, אבל אני לא מוצא אותה.
אני כבר ממש מיואש.
טוב, מה נפלתי עלייך עכשיו עם סיפור חיי… בטח מחשבה פקדה אותך שאני איזה ברנש הזוי שנפל עלייך ממאדים או מאיזה כוכב יצורי הפלא או משהו".
עניתי לו שממש לא. סיקרן אותי להכיר אותו עוד, הפתיחות הרגעית שגילה כלפיי בכזו כנות הציפה אותי בחום לב ואהבה שלא הרגשתי מאנשים אחרים שהכרתי לפניו. "כמדומני שהתמונה שלך נמצאת בקבלה. לפי התיאור שלך-של אמא שלך-נראה לי בוודאות שראיתי את התמונה שלך מחכה בקבלה עם פתק צהוב עליה ודיו בצבע אדום. כתב היד של המוצא קצת מפוקפק בעיניי כי כתב חרטומים הרבה יותר קריא ממנו לדעתי..אני לא הצלחתי להבין מה כתוב שם. אבל לדעתי זו התמונה שלך, כמעט בוודאות. כנראה, שמישהו מצא אותה והחזיר אותה לקבלה"
שנינו התרוממנו והסתכלנו אחד על השני. הוא התקרב אליי ובפתאומיות התקרב אליי ונתן לי חיבוק. מעולם לא הודו לי באופן כזה שגרם לי להרגיש חשיבות כלפי מישהו. לא יכולתי להתעלם מרוחב הלב שגילה כלפיי ואמרתי לו שברצון נתרמתי לעזרה. שאלתי אותו אם הוא מעוניין שאתלווה אליו לקבלה, והוא הנהן באיטיות. הזכיר לי גור אריות קטן שגילו לו שאימו נמצאת בשדה הסמוך של אפריקה.
"בהתחשב בעובדה שבעוד יממה אנחנו נצטרך להיפרד, חשבתי להודות לך על שעזרת לי למצוא את התמונה של אימי. אין לך מושג כמה אני מתגעגע אליה, ואם הייתי מאבד אותה, היה מאד כואב לי. היא מאד חסרה לי"
הסכמתי להצטרף אליו למשקה חם. הוא נראה לי בן אדם טוב ומאד מיוחד, משהו בו היה באמת טהור. כמו ילד שלא הרסו אותו החיים. התאהבתי בו במבט ראשון. מאז הבטחתי לעצמי שאני לא אעזוב אותו ויהי מה.

את כל שעות הערב של אותו יום בילינו יחד. לא רציתי שהיום הזה ייגמר. אבל בתוכי ידעתי שיבוא יום ואצטרך לשחרר אותו. לא יודעת למה הרגשתי כך, אבל קול פנימי אמר לי שבבוא היום, מכל האהבה שאני רוחשת כלפיו אני חייבת להבטיח לעצמי לא לחנוק אותו מהאהבה הזו. התמסרתי אליו כפי שלא התמסרתי לאף גבר אחר-מה גם שהיו לי לא מעט קשרים משמעותיים בחיי וגם קצרי מועד.
אבל הגיעה השעה: שעת הפרידה. עמדנו על הסיפון, מחובקים. החזקנו ידיים חזק חזק. הסתכלנו אחד על השניה בעיניים ואמרנו בלב: "אני מבטיח/ה לשמור על קשר ולכתוב לך עד אשר ניפגש שוב". וכך נפרדנו. ראיתי אותו הולך ומתרחק והסתכלתי על גופו הולך ונעלם אט אט אל האופק. נופפתי לו לשלום-ודמעה נחתה על לחי ואחריה עוד אחת. ועוד שתים, ועוד ארבע-עד אשר האניה התרחקה מיוון ומכל דמותו נשארה נקודה לבנה בתוך הסמטאות האפורות. המשכנו להתכתב גם לאחר הפרידה, כפי שסיכמנו: מכתב כנגד מכתב. וכשנגמרו המכתבים התכתבנו בדוא"ל: אי-מייל כנגד אי-מייל. וכשהתפתח עידן הטכנולוגיה לסלולרים: עברנו לוואטסאפ.
כל מכתב פתחנו במילים שמתארות בצורה הכי מושלמת את פגישתנו הראשונה על הסיפון: "בוא/י אליי". על-מנת שיום אחד, נמצא אחד את השניה שוב.

באחד המכתבים, קיבלתי ממנו שיר שכתב לי במיוחד. ובו היה כתוב:
"מעבר לים יש עולם
עולם שבו החי צומח
ועולם שבו הלב לא שוכח.

מעבר לים יש תקווה.
זו אמונה קטנה שניזונה מאהבה:
אמונת האדם באהבה גדולה בשלוותה.

כי מעבר לים, יש עולם:
עולם קטן
עולם בו שוכן המלאך.
מלאך קטן, ששומר על כולם.
והוא מגן עליך ועליי
והוא עושה זאת מאהבה.

זו אותה האהבה מעבר לים:
אהבה שתחזיר אותך אליי
אהבה שאחבקך בין זרועותיי
ושתגרום לנו להאמין
שאהבה יצאה מהסיפורים
והיא כרגע פה איתנו
מעבר לים".

מאז אותו מכתב, נפרדו דרכינו. הקשר ביננו נותק, ולא שמעתי ממנו עוד.
עד היום לא ברורה לי הסיבה לכך. אבל אני בטוחה שעוד אפגוש בו, באהוב ליבי, ששוכן אי-שם..מעבר לים.