בהילוך גבוה- פרק 3

הייתי שרועה על המיטה שלי בחדר. המוזיקה התנגנה בחדרי מהמחשב הנייד שלי ועצמתי את עיניי כדי להתענג עליו.
עברו כמעט שבועיים מאז אותו יום בנהר. המשכתי לצאת עם לוסי ושאר החבורה במהלך הקיץ; התחלתי להתרגל אליהם ולהרגיש בנוח בחברתם. הנרי היה הראשון שהתחברתי אליו מביניהם, הוא היה רגוע ואינטליגנט כמו שלוסי ציינה. הוא היה הניגוד המושלם לראיין הבלתי צפוי וההיפראקטיבי, הנרי היה מיושב ושקול, והיתה לו עין חדה. הבחנתי שהוא בוחן את האנשים מסביבו, שם לב לכול דבר קטן, לכול תנועת גוף ומבט. ציינתי בפניו את זה כשישבנו לבד במסלול בשעה שראיין והאנטר רכבו באופנועים ושילה וקלייר ישבו במרחק מה מאיתנו ופטפטו ביניהן. לוסי היתה בבית ועזרה לאימא שלה לנקות את הבית.
"את גורמת לזה להישמע כאילו אני חטטן," הוא חייך. הבחנתי שיש לו גומה אחת בלחי הימנית. הוא ישב לצידי בחצי שכיבה עם תלבושת האופנוע השחורה-צהובה שלו.
"זאת מילה שלך, לא שלי…" צחקתי. "אתה לא מסכים איתי?" שאלתי.
הוא משך בכתפו והביט לעבר ראיין שבדיוק רכב על אחת הרמפות וקפץ. "אני מניח שזה הרגל," הוא אמר. "כשהייתי קטן היתה לי בעיה של גמגום אז הייתי נבוך לדבר, אז התרגלתי לשבת בפינה ולהסתכל על אנשים."
עיניו הכחולות של הנרי נצצו באור השמש.
"אז מה אתה רואה בי?" שאלתי אותו.
הוא הציץ בי ואז הסיט את מבטו בחיוך.
"תגיד לי!" דחקתי בו.
"שאת דלוקה על ראיין," הוא אמר מבלי להביט בי.
חייכתי במבוכה.
"וקלייר ממש לא אוהבת את זה…" הוא ציין.
הצצתי בקלייר שישבה ליד שילה והתלחששה איתה בצחקוקים. שיערה הארוך והבלונדיני היה אסוף בפקעת מרושלת והיא לבשה ג'ינס וחולצה קצרה. מאז אותו יום בנהר, הבחנתי שהיא שמרה ממני מרחק. היא בקושי היתה מחליפה איתי מילה כשהייתי איתם ובכללי גרמה לי להרגיש מאוד לא בנוח בחבורה. הרגשתי שהיא לא רוצה אותי שם.
לוסי אמרה שקלייר כזאת, לפעמים בוטה מדי ברגשות שלה ולרוב היא לא רואה שהיא יכולה להיות פוגענית.
"אבל ראיין לא מעוניין בי, אז מה זה משנה?" אמרתי לו והחזרתי את עיניי למסלול. ראיין לא חזר להתייחס אליי מעבר למה שדרוש מאז אותו ערב בנהר. לא הרגשתי שהוא מנפנף אותי ולא נראה שהוא מתרחק ממני בכוונה, אלא יותר גרוע, הרגשתי כאילו אני עוד בחורה בשבילו. בחורה שלא מעניינת אותו במיוחד בשעה שהוא עסוק באופנועים.
"אל תקפצי להסיק מסקנות," הנרי אמר לי. "ראיין לא יודע מה הוא רוצה והראש שלו תמיד רץ ממחשבה למחשבה. הוא לא יודע להאט והוא עושה את מה שהוא רוצה כשהוא רוצה לעשות זאת, ולרוב הוא לא יודע לחשוב מעבר למה שקורה באותו רגע."
הבטתי בהנרי מבלי להבין. "מה זה אומר?" שאלתי.
הנרי צחק קלות והזדקף לישיבה. "את כבר תכירי אותו…".

למחרת בערב ישבתי בסלון ומילאתי תשבץ של העיתון היומי בשעה שאבא שלי צפה בחדשות בטלוויזיה כששמענו דפיקות בדלת. אבא שלי קם מהספה כדי לפתוח.
שמעתי את הדלת נפתחת ואז קול מוכר,
"שלום, מר וילסון, באתי אל הבת שלך, היא בבית?"
מיהרתי לקום ולגשת לדלת. ראיין עמד בפתח הדלת עם חיוך חסר דאגות על פניו כשהוא לבוש בחולצת פלאנל שמתחתיו גופייה לבנה וג'ינס. אבא שלי עמד ובהה בו.
"היי," מיהרתי להעיף את אבי מהדרך שלא ענה ובחן את ראיין בקפידה ואת האופנוע שהשאיר מול הבית. "זה ראיין," אמרתי לאבא. "הוא ידיד של לוסי…"
אבא המשיך לבחון אותו בחשדנות. ידעתי שהעובדה שהוא רוכב על אופנוע לא מוצאת חן בעיניו.
"רק רציתי לשאול אם את רוצה לצאת קצת," ראיין אמר לי ולא נראה מודאג מהמבטים של אבא שלי.
"באופנוע הזה?" אבא שלי התערב לפתע.
"אבא-" סיננתי מבין שיניי.
"יש לי קסדה בשבילה, אל תדאג…" ראיין אמר לו כאילו זה אמור להרגיע אותו.
"ומה בקשר לשאר הגוף?" אבא שלי שאל בקול קר מעט.
"אבא," קטעתי אותו. "אפשר לדבר איתך שנייה?"תפסתי בזרוע שלו ומשכתי אותו הרחק מהדלת כדי שיפסיק להביך אותי.
"מאדי, את לא רצינית!" אבא שלי אמר לי כשגררתי אותו חזרה לסלון.
"אבא, בבקשה תפסיק לעשות עניין גדול מזה!" אמרתי לו בתחינה. "אני ממש רוצה לצאת! וראיין רוכב מעולה! הוא נוהג כבר שנים!"
"זה אמור להרגיע אותי?"
"אבא, בבקשה!" התחננתי.
הוא נאנח וגלגל את עיניו. ידעתי שהוא לא יכול להתנגד אליי; מאז שאימא עזבה ונטשה אותנו, הוא לא אהב לסרב לי ולהתווכח איתי, הוא תמיד העדיף לוותר ולרצות אותי.
"בסדר," הוא מלמל.
"תודה, תודה, תודה, אבא!" התנפלתי עליו בחיבוק. "אני אוהבת אותך!"
מיד חזרתי לפתח הדלת אל ראיין ואמרתי לו שאחליף בגדים ותכף ארד.
"תשמע חבוב," אבא שלי הופיע חזרה מאחוריי. "אני לא רוצה שתיסע מהר מדי, הבנת אותי?" הוא אמר בקול מאיים. "אם יקרה משהו לילדה שלי, אני אחפש אותך אישית ואכניס אותך לכלא…"
"תתעלם ממנו!" דחפתי את אבא שלי הרחק מהדלת ודרשתי ממנו לחזור לסלון.
עליתי לחדרי כשהבטן שלי מתהפכת בהתרגשות ומיד משכתי על עצמי ג'ינס וחולצת טי שירט עם סריג מעליו וחזרתי אל ראיין שכבר ישב על האופנוע האדום-כחול שלו וחיכה לי. הוא הושיט לי את הקסדה השנייה בחיוך כשניגשתי אליו.
"אבא שלך לא מחבב אותי במיוחד, אה?" הוא שאל.
"למה אתה אומר ככה?" שאלתי בתמימות מעושה.
הוא צחק.
"אז לאיפה אנחנו הולכים?" שאלתי אותו בשעה שהתיישבתי מאחוריו והשחלתי את ראשי בקסדה.
"הפתעה," הוא אמר ולא הוסיף. הוא לא שם בעצמו קסדה. "את מוכנה? תחזיקי חזק."
הצצתי לעבר הבית וראיתי את אבא שלי משקיף מהחלון במבט מודאג; חייכתי לעברו אבל ידעתי שהוא לא רואה את החיוך שלי מבעד לקסדה אז נופפתי אליו בדיוק לפני שראיין רכב משם.
החזקתי במותניו בשעה שהוא רכב ברחבי העיירה; הוא לא רכב מהר מדי למזלי אז לא הייתי צריכה להחזיק בו חזק מדי. הוא יצא מהעיירה אל כביש חד צדדי והוביל אותנו לרחוב מבודד וחשוך. הוא ירד מהכביש ונכנס לדרך עפר ולבסוף עצר ליד מגדל מים.
הורדתי את הקסדה וירדתי מהאופנוע. "אני לא יכולה להרגיש את האצבעות שלי…" אמרתי לו ושילבתי את ידיי בכוח כדי להתחמם.
ראיין ירד מהאופנוע ולפתע פשט את חולצת הפלאנל שלו והושיט לי אותו כשהוא נשאר בחולצה לבנה קצרה. "קחי, לא הייתי רוצה שתחזרי הביתה חולה. אני רוצה להישאר על הצד הטוב של אבא שלך…" הוא חייך.
"לא, לא צריך," הסמקתי מעט מהמחווה. "יהיה לך קר…"
"לא קר לבחורים," הוא אמר ושם את החולצה על כתפיי ושיערותיי סמרו מעט. בתוכי ידעתי שזה כלל לא קשור לקור שהרגשתי.
"ומי אמר שאתה נמצא על הצד הטוב של אבא שלי?" שאלתי אותו.
הוא צחק. "מה הקטע של אבהות ואופנועים?" הוא שאל והתחיל ללכת לעבר מגדל המים. הלכתי אחריו בשעה שהשחלתי את ידיי בשרוולים של החולצה שלו וריח נעים נדף ממנו; זה הזכיר לי ריח מהול בדשא וגשם על האדמה. "למה הם תמיד צריכים לעשות עניין גדול מרכיבה על אופנוע?" ראיין המשיך בשעה שניגש אל המגדל.
"הוא מפחד עליי," אמרתי לו. "אני היחידה שנשארתי לו." חייכתי.
ראיין נעצר בסולם שהוביל במעלה המגדל והביט בי. "יש לך פחד גבהים?" שאל.
"לא," שיקרתי.
הוא חייך והחווה לעבר הסולם. "אז אחרייך…" הוא אמר לי.
התחלתי לעלות במעלה הסולם הרחב וניסיתי לא להסתכל מתחתיי. ידעתי שראיין עולה אחריי אבל לא הבטתי לכיוונו; מאז שהייתי קטנה היה לי פחד גבהים קל ולמרות שזה לא שיתק אותי, זה בהחלט גרם לי לאי נוחות עצומה ופחד קל לעלות למקומות גבוהים במיוחד כשאין שום מעקה בטיחות בסביבה.
"את בסדר, מאדי?" שמעתי את קולו המבודח של ראיין מתחתיי בשעה שהמשכנו לטפס. הרגשתי כאילו זה לא נגמר.
"שיקרתי. יש לי פחד גבהים." אמרתי לו ושמעתי אותו צוחק.
"עוד מטר אחד ואת מגיעה," הוא קרא לעברי. "ואל תדאגי, אני לא אתן לך ליפול."
זאת היתה הצהרה סתמית ומתבקשת אבל זה גרם לי להירגע מעט משום מה.
לאחר כמה רגעים הגעתי למשטח בטון עם מעקה גבוה אך עם רווחים גדולים בתוכו וטיפסתי עליו; ראיין הגיע ישר אחריי.
"זה הרעיון שלך לדייט רומנטי?" התנשפתי ונשארתי במרחק בטוח מהמעקה.
"אני אמרתי לך שזה דייט?"
הסמקתי והוא צחק בקלילות.
"תשבי," הוא הורה לי. "תישעני על הקיר ואל תסתכלי למטה…"
עשיתי כדבריו והתיישבתי על המשטח ונשענתי על קיר המגדל מאחוריי; המעקה היה במרחק של מטר ממני ולא ראיתי את הדרך למטה אלא רק את אורות העיירה מנצנצים ממרחק לא רב. קיר המגדל היה מרוסס בספריי לאורך כולו בכיתובים וציורים שונים.
"בכול דבר שאתה עושה צריך להיות סיכון בצורה מסוימת?" שאלתי אותו.
הוא התיישב לידי. "זה נקרא לקחת סיכון?"
"זה לא?"
"זה יום רגיל ומשעמם בשבילי," הוא אמר.
"מחמיא לשמוע,"
הוא חייך והושיט יד לכיסו והוציא חפיסת סיגריות ומצית, שלף סיגריה אחת והציע לי אחת.
"אני לא מעשנת…" אמרתי. הוא הכניס אותה לפיו והדליק אותה.
"את יודעת שלנשום את האוויר במומביי בהודו במשך יום אחד בלבד שקול לעישון של 2 וחצי קופסאות של סיגריות?"
"אז טוב שאני לא גרה בהודו," אמרתי.
"כן אבל העובדה שעכשיו את יושבת לידי בזמן שאני מעשן לא בדיוק עובד לטובתך," הוא אמר.
"אתה מקלקל אותי," אמרתי לו.
"אני מעדיף לחשוב על זה כחושף אותך לחוויות חדשות," הוא חייך ונשף עשן.
"אימא שלי היתה מעשנת כבדה," אמרתי לו. "אתה לא מחדש לי כלום."
"ואיפה היא עכשיו?"
"קליפורניה? פילדלפיה? פלורידה? אני כבר לא עוקבת…" עניתי. "היא מסתובבת הרבה ושולחת גלויות, אתה יודע כדי לשמור על קשר…"
"זה נשמע נחמד מצידה."
"כן, אנחנו מאוד קרובות," אמרתי לו בעוקצנות. "היא שולחת גלויות ואני זורקת אותם לפח."
"נשמע כמו כול קשר בריא אחר שאני מכיר…" הוא שאף מהסיגריה והתבונן בי.
"אני בטוחה שלך ולאימא שלך יש קשר הרבה יותר קרוב משלנו," אמרתי לו וחייכתי.
הוא לא ענה ורק שאף מהסיגריה. הרגשתי שהעבתי על האווירה עם הנושא המלודרמטי ומיהרתי לשנות נושא.
"אז תגיד לי," אמרתי בקלילות. "אם זה לא דייט, אז מה זה?"
ראיין נשען קדימה והעיף את הסיגריה שלו מעבר למעקה. "את נמצאת בחבורה שלנו כמעט שבוע," הוא אמר והביט בי. "זה רק מנומס שאנסה להכיר אותך אישית…" הוא חייך אליי. החיוך שלו היה מאוד נערי ותמים במובן מסוים.
"זה מאוד נאור מצידך…" הקנטתי.
"אז ספרי לי משהו עלייך," הוא אמר לי. "חוץ מהעובדה שאת סרקסטית כי את זה כבר גיליתי בעצמי."
צחקתי. "אני אספר לך משהו עליי ואתה תספר לי משהו עליך…" אמרתי.
"מוסכם."
"כשהייתי בת תשע שברתי את היד לאחר ששיחקתי עם חברה בבית והחלקתי על המיטה ונפלתי על הרצפה. היה לי גבס במשך חודשיים."
"כשהייתי קטן הייתי מגניב סוכריות לכיס מחנויות מבלי לשלם עליהם."
"בגיל 12 היתה לי נשיקה ראשונה אחרי שהחברות שלי צחקו עליי על כך שמעולם התנשקתי אז הן התערבו איתי לנשק ילד מהכיתה שלי במסיבת כיתה. אחר כך הילד סיפר לכול הכיתה שהגנבתי לו לשון במהלך הנשיקה למרות שזה לא היה נכון והייתי ידועה בתור זנזונת במשך שנה אחת."
ראיין צחק. "הנשיקה הראשונה שלי היתה קלייר כי שנינו רצינו להתנסות בזה ולאף אחד מאיתנו לא היה אומץ לנשק מישהו אחר."
העובדה הזאת הפריעה לי מאוד ותהיתי אם ראיין מודע לכך שקלייר מאוהבת בו. הנחתי שלא כי בחורים אף פעם לא חושבים לעומק הדברים.
"לא רציתי לעבור לרדהול והחברה הכי טובה שלי הבטיחה לשמור איתי על קשר אחרי שאבוא לפה ועד עכשיו היא שלחה לי בפייסבוק רק פעם אחת."
"אנו והאנטר שנאנו אחד את השני כשהיינו בבית ספר יסודי. הייתי קורא לו אף דולף."
"לא דיברתי עם אימא שלי כמעט ארבע חודשים," אמרתי.
ראיין חייך. "אני לא דיברתי עם אימא שלי במשך ארבע שנים,"
בהיתי בו מבלי להבין.
"היא נפטרה כשהייתי בן 13," הוא אמר.
התכווצתי מיד במבוכה והרגשתי את אוזניי מאדימות. עד עכשיו אני מקשקשת לו על אימא שלי ומתנהגת כמו ילדה ממזרה בשעה שהוא איבד את אימא שלו.
"איך היא מתה?" שאלתי.
"דום לב," הוא משך בכתפו בקלילות ולא נראה נרגש במיוחד. "אני עובד במוסך של אח שלי מגיל 14 בערך," הוא המשיך את המשחק.
כחכחתי בגרוני וניסיתי לא להראות שאני נבוכה. "מעולם לא עבדתי."
"רכיבה על אופנוע זה הדבר היחיד שמשמח אותי ומלהיב אותי באמת בחיים שלי,"
הסתכלתי עליו וניסיתי לחשוב אם יש משהו שבאמת מלהיב אותי בחיי. "אני עומדת להיות בת 17 בעוד כמה חודשים ואף פעם לא הייתי מאוהבת…"
"אהבה זה דבר מוערך יתר על מידה," ראיין אמר בחיוך.
"אני לא מסכימה," אמרתי.
"את רואה את לוסי והאנטר? הם כול הזמן נמרחים זה על זה מדווחים זה לזה איפה הם ומה הם עושים, צריכים לקבל אישור מהשני כדי לעשות משהו, אף פעם לא פנויים, מי רוצה דבר כזה?" ראיין ביטל את דבריי. "למה לא להיות חופשי מהשטויות האלה ופשוט לעשות מה שאת רוצה לעשות?"
"אתה באמת חושב ככה?" שאלתי אותו.
"כן," הוא ענה בפשטות. "אהבה זה לא בשבילי…".