בהילוך גבוה- פרק 2 (סוף סוף)

לאחר יום ישבתי בחדרה של לוסי כשהיא מעלעלת במגזין אופנה על המיטה ואני יושבת לידה ומסתכלת מעבר לכתפה על השמלות שהמפורסמות לבשו באותו שבוע.
זה היה שעת ערב ולוסי התקשרה והזמינה אותי לבוא אליה ולבלות. היא אמרה שמאוחר יותר נצא עם כול החבר'ה; האנטר והנרי היו במסלול וראיין עבד במוסך, שילה וקלייר אמרו שייצאו מאוחר יותר.
"ראיין עובד?" שאלתי את לוסי וניסיתי להסוות בקולי עד כמה הוא מעניין אותי מאז שפגשתי אותו יום לפני.
"כן, עם אח שלו. יש להם עסק," לוסי ענתה מבלי להרים את עיניה מהמגזין.
"הם מתקנים מכוניות?"
"כן," היא ענתה. "תראי את זאת," היא הצביעה על סלבריטאית לבושה בשמלה מפוארת ורודה. "אני אוהבת את התחרה פה…"
"כן, זה יפה," אמרתי לאחר שהצצתי בתמונה שהראתה לי. "אז מה הקטע של ראיין? הוא באמת לא יוצא עם בחורות?" שאלתי ומיד התחרטתי. לוסי הרימה אליי את עיניה בחשדנות, בחנה אותי ואז חייכה.
"נדלקת על ראיין?" היא שאלה בחיוך גדול.
"מה פתאום," עניתי במהרה, נבוכה.
"אל תדאגי, זה לא בדיוק נדיר," היא צחקקה וחזרה לעלעל במגזין. "את יודעת שהוא הרכיב בעצמו את האופנוע שלו? הוא עבד עליו במשך חודשים…"
שתקתי במבוכה.
"אבל יש לו קשר מוזר עם קלייר," היא המשיכה. "הם חברים מאוד טובים מגיל מאוד קטן ומאוד דבוקים אחד אל השני. קלייר אף פעם לא הודתה בזה אבל תמיד חשבתי שהיא מאוהבת בו…"
"אז הם יוצאים?" שאלתי.
"לא," לוסי ענתה מבלי להרים את מבטה. "לא נראה לי שראיין מעוניין."
"זה נשמע די מבאס בשבילה," ציינתי.
"כן…" לוסי מלמלה בלי רגש.
לא המשכתי לדבר על ראיין למרות שהיה לי דחף עז לדעת עליו דברים. המשכנו לשבת בחדר ולהתעדכן. הבנתי מלוסי בעקיפין ששילה וקלייר חברות טובות והיא כמו גלגל שלישי כשזה מגיע לשלושתן וכנראה גם בגלל זה היא היתה כול כך פתוחה לקבל אותי לחבורה שלהן. לוסי דיברה וסיפרה לי על בני החבורה, מתארת לי אותם ובעצם בונה לי את האישיות של כול אחד מהם. היא סיפרה שהנרי מאוד חכם והוא מצטיין בלימודיו. הוא רצה להתקבל להארוורד. שילה היתה מאוד ליברלית וחופשייה מאוד כשזה הגיע לבחורים, היא היתה נדלקת במהירות על בחורים וגם מואסת בהם באותו הקצב. האנטר היה אתלטי מאוד והיה גם בנבחרת הכדורסל של בית הספר. ראיין היה הבחור שכולם אוהבים לאהוב, פרוע, מרדן, תוסס ותמיד מוצא משהו להגיד על כול דבר, וקלייר נשארה קצת תעלומה בשבילי.
התחלתי לקבל מושג די טוב לגבי החבורה ולהבין יותר את חבריו.
לאחר שעה וחצי האנטר בא לאסוף את שתינו ולאחר מכן אספנו את שילה, קלייר, הנרי וראיין מהבתים שלהם והסתובבנו בשעמום בעיירה במכוניתו של האנטר. הרחובות היו מלאים באנשים צעירים שנהנו מהקיץ ומהחופש הגדול. ראיתי את חלקם עם גלידות או סתם רובצים בפארק בחבורות.
"אני משועמם," ראיין הצהיר ברחבי המכונית. הוא ישב ליד קלייר שישבה ליד שילה שישבה לידו של הנרי שישב לידי במושב האחורי. היינו צמודים זה לזה והייתי דבוקה לחלון. לא היה נוח.
"אתה תמיד משועמם," האנטר ענה לו.
"כי אנחנו חבורה של משעממים," ראיין ענה. "וחם פה, אנחנו דחוסים פה מאחור כשאתם נהנים לכם מקדימה. תדליק מזגן, מה אתה מתקמצן?"
"יש פה רוח טובה בחוץ, איזה מזגן," האנטר ענה. "מזגן שורף דלק ודלק עולה כסף."
"אני מזיע פה, איזה רוח?!" ראיין התעצבן.
"אני בקושי יכולה לנשום," הסכמתי איתו.
"רואים? אפילו החדשה מסכימה איתי!" ראיין אמר בהתלהבות וקרץ לי.
"תפסיק להתלונן ותציע משהו לעשות," לוסי אמרה לו.
"קודם כול להדליק מזגן ואחר כך לצאת מהמכונית בנקודה כולשהיא," הוא אמר בזעף.
"לאיפה נלך?" קלייר שאלה אותו.
"בואו נלך לנהר," הוא אמר. "נשחה בעירום…" הוא הבזיק חיוך לעברו של הנרי שצחק.
"אני בעד," הנרי אמר מיד.
"אני גם," האנטר הסכים.
"כמובן שהבחורים בעד," לוסי אמרה להם.
"אני גם בעד," אמרתי והנרי וראיין הפנו אליי את מבטם מיד. לוסי הסתובבה להביט בי בחדות. "לא הקטע של העירום!" מיהרתי להבהיר. "בעד לשחות, להיכנס למים ולהתקרר לעזאזל!"
"אני גם בעד," קלייר הסכימה. "אני מתה פה מחום."
"בואו נלך…" שילה הסכימה.
הבחורים אמרו שהם מכירים מקום ליד הנהר שהוא יחסית מבודד ונקי אז האנטר נסע לשם. מיד חשבתי על הבגדים התחתונים שלבשתי.
מה לבשתי?
תחתון לבן? חזייה סגולה?
מתי גילחתי את הרגליים שלי לאחרונה? את בית השחי?
כול מיני מחשבות התחילו לרוץ לי בראש ולפתע התחרטתי שהסכמתי עם ראיין. אולי הוא יחשוב שאין לי גוף יפה, שאני שטוחה מדי, שאין לי ישבן וציצים, שהגוף שלי נראה מוזר…
לעזאזל.
הגענו לנהר לאחר כרבע שעה ומיד לאחר שהאנטר עצר והחנה את המכונית, יצאנו מהמושב האחורי ויכולתי סוף סוף לנשום. ראיתי שיש הרבה עצים גדולים וגבוהים מסביב והאדמה היתה מכוסה באבנים קטנות מעורבבות עם עפר.
לפני שהספקתי לבחון את הסביבה, ראיין והנרי התחילו להתפשט והם זרקו את הבגדים שלהם הצידה ורצו אל תוך הנהר בבוקסרים. קלייר ושילה צחקו.
"מטומטמים," שמעתי את האנטר מלמל בצחוק.
"תוציא את המקל מהתחת ותיכנס לפה, האנטר-" ראיין צעק לעברו לאחר שהוציא את הראש מהמים. הוא התרומם מעט ואז שוב קפץ חזרה וצלל. הוא נראה כילד מתלהב.
קלייר ושילה פשטו את הבגדים שלהן, נשארו בחזיות ותחתונים ונכנסו גם הן למים. לוסי נישקה את האנטר שהתפשט גם ונכנס למים.
"את מתחרטת?" לוסי ניגשה אליי בחיוך.
פשטתי את החולצה שלי וחייכתי אליה, "לא," אמרתי במשיכת כתף.
שתינו התפשטנו ונכנסנו גם אנחנו לנהר. לוסי והאנטר המשיכו להתמזמז בתוך המים בשעה שראיין השפריץ על כולם מים, ובמיוחד על האנטר ולוסי מה שהרגיז אותם במיוחד.
"תפסיק!" לוסי צעקה לעברו כשהוא לא הפסיק להשפריץ עליהם מים.
"תפסיקו להתנהג בצורה דביקה ואני אפסיק-" הוא אמר.
"אתה מקנא?" לוסי שאלה אותו בחיוך מתגרה.
"תפסת אותי," הוא הרים את ידיו כנכנע ולפתע קלייר באה מאחוריו וקפצה על גבו והוא צלל אל תוך המים. קלייר צחקה. ראיין עלה חזרה וגרר את קלייר אל תוך המים בשעה שהיא צורחת באושר.
הנרי ושילה דיברו וצחקו זו עם זו כמה מטרים מאיתנו ונראו שקועים בשיחה.
הרגשתי אי נוחות. לא הייתי קשורה לאף אחד מהם; לכול אחד היה את מערכות היחסים שלו עם השני, כול אחד ידע איך להתנהג זו עם זו ואני הייתי המנודה, הזרה.
לאחר כשעה, האנטר ולוסי יצאו והתיישבו על סף הנהר יחד עם קלייר. אני, ראיין, הנרי ושילה נשארנו בתוך המים.
"אז הבחורה החדשה," ראיין פנה אליי. "ספרי לנו משהו על עצמך…" הוא אמר לי.
הוא היה כל כך תוסס, אקטיבי וקל דעת שלא הצלחתי לעמוד בקצב שלו. רגע אחד הוא היה מתעלם ממני לחלוטין ובקושי שם לב שאני קיימת וברגע השני היה פונה אליי ומדבר איתי כאילו אני הבן אדם הכי מעניין בעולם.
"מה אתה רוצה לדעת?" שאלתי אותו. הנרי ושילה עמדו לצידנו.
"למה עברת לגור פה?" הוא שאל, הרים את זרועותיו וצף על פני המים.
"קנזס לא היה מעניין מספיק?" הנרי גיחך.
"אתם יודעים," משכתי בכתפי. "אימא עזבה, לא היה מספיק כסף, דוד הציע שותפות לאבא- והנה, אנחנו פה…" אמרתי.
ראיין נעמד חזרה בתוך המים והביט בי בסקרנות. גם הנרי ושילה הביטו בי בעניין. הנחתי שהכנות הבוטה שלי אולי היתה יותר מדי ישירה בשבילם.
"בואי," ראיין אמר לי והתקרב אליי.
"לאיפה?" הבטתי בו בחשש מבלי להבין.
"תתפסי את הכתפיים שלי ונשחה…" הוא חייך.
הסתכלתי עליו מבלי להגיב.
"את לא סומכת עליי?" הוא הרים את גבותיו כאילו זה מובן מאליו שאני אמורה לסמוך עליו.
"אני אמורה לסמוך עליך?" שאלתי.
"איך נבנה את הקשר בינינו אם הוא לא יהיה מבוסס על אמון?" הוא חייך חיוך עקום.
הנרי צחק.
"אתה מדבר הרבה בולשיט," אמרתי לו.
ראיין חייך והפנה אליי את הגב שלו ושמתי את זרועותיי סביב כתפיו. הוא התחיל לשחות כשאני על גבו.
לפתע הייתי מודעת מאוד שאני בתחתונים וחזייה בלבד וניסיתי לא להתחכך יותר מדי בגוף שלו. המשכתי להחזיק בכתפיו בידיי אך השארתי את הגוף שלי במרחק סביר ממנו.
"את מפחדת ממני, מדיסון?" הוא שאל לפתע ויכולתי להרגיש את החיוך בקולו למרות שלא ראיתי את פניו. התחלנו להתרחק משילה והנרי שנשארו במרחק של כמעט שבעה מטרים מאיתנו.
"למה שאפחד?" לא הבנתי אם הוא מתכוון לעובדה שלא הצמדתי את עצמי אליו.
"את רוצה שאקרא לך מאדי או מדיסון?" הוא התעלם מהשאלה שלי.
"כולם קוראים לי מאדי," עניתי.
הוא עצר לשחות והסתובב לעברי כששחררתי את זרועותיו. הוא חייך אליי; היה משהו בחיוך שלו שהיה ספק גיחוך ספק תמים.
האפלה אפפה אותנו והמים נראו לי לפתע עמוקים להחריד כשהבחנתי ששילה והנרי רחוקים מאיתנו. ראיתי את קלייר, האנטר ולוסי יושבים על שפת הנהר והם נראו קטנים מאוד.
"אני מרגישה כאילו זה הרגע שבו הכריש ממלתעות* מסתובב תחתינו, מתלבט איזה רגל למשוך אל תוך המים…" אמרתי.
ראיין צחק, הרים את זרועותיו לאחור ושחה מעט וחזר לכיווני. "את לא רוצה לדעת למה הרחקתי אותך מהאחרים?" הוא שאל אותי.
"כי אני כול כך מעניינת אותך?"
הוא חייך. "למה את אומרת את זה בקול ציני?" הוא תהה. "את לא חושבת שאת מעניינת?"
"תגיד לי אתה…" אמרתי לו.
"אני חושב שאת מעניינת מאוד," הוא אמר והביט בי מבלי להסיר את עיניו ממני וגרם לי לאי נוחות. "למשל שמתי לב שיש לך צלקת על הכתף השמאלית…ממה זה?" הוא שאל.
עיניי מיד דילגו לכתפי השמאלית ותהיתי אם הוא הבחין בזה מכיוון שזה נראה כול כך מכוער.
"כשהייתי בכיתה א' גדר התיל של בית הספר שרט אותי לאורך הכתף בצורה מאוד עמוקה בשעה ששיחקנו תופסת ונזקקתי גם לתפרים…" עניתי. "אין מאחורי זה סיפור מעניין," הוספתי בחיוך.
ראיין הסתובב במים והפנה לי את גבו והצביע על אחורי הכתף הימנית שלו, "קיבלתי את זה לפני שלוש שנים כשעשיתי תאונה עם האופנוע שלי ונפלתי על מסמר באדמה-" רכנתי כדי להביט בצלקת הלבנה העגולה והמעט מורמת על העור שלו. "הייתי צריך לקבל זריקת טטנוס והכול…" הוא אמר.
"איך ההורים שלך מתמודדים עם זה שאתה רוכב אופנועים שמסכן את עצמו כמעט כול יום?" שאלתי אותו בחיוך.
"אני לא מסכן את עצמי," הוא התנגד. "זה בדיוק כמו לנהוג במכונית, למה אין שם סיכוי שתעשי תאונה?"
"אני לא קופצת מרמפות במכונית," ציינתי.
"אילו חיים זה אם לא לוקחים סיכונים מדי פעם?" הוא קרץ אליי.
"אז אתה מאלה שמכורים לאדרנלין?" שאלתי.
"לא הבנת את זה עד עכשיו?"
"אני מתחילה להבין…" אמרתי לו.
"לפעמים צריך קצת להפר את הכללים כדי ליהנות," הוא אמר וחייך אליי חיוך עקום. "מה שהכי מהנה בחיים האלה זה הדברים שאוסרים עלינו. אלכוהול, סמים, מסיבות, הברזות משיעורים, סיגריות, בנות…"
"סקס סמים ורוקנרול?" הקנטתי אותו.
"אני אצטרך קצת ללמד אותך למרוד," הוא אמר לי. "לא מתאים לי שתהיי ילדה טובת ירושלים-" הוא חייך.
"מי אמר שאני רוצה להתאים לך?" שאלתי שוב בהתגרות מסוימת.
"כדאי לך…" הוא אמר. "אני אראה לך איך ליהנות מהחיים."
הסתכלתי עליו כדי לראות אם הוא מתבדח איתי או לא, אבל לא הצלחתי להבין את הבעת הפנים המחויכת שלו. האם הוא ניסה להתגרות בי בבדיחות הדעת ולאתגר אותי כביכול? או שהוא פשוט היה שחצן מדי?
ראיין צלל אל תוך המים ונעלם. הסתכלתי סביב לכמה רגעים ואז ראשו הופיע שוב כמה מטרים ממני, בכיוונם של שילה והנרי.
"את יכולה לחזור לבד, נכון?" הוא קרא אליי בחיוך והתחיל לשחות חזרה אל הנרי ושילה, משאיר אותי מאחוריו.