בהילוך גבוה (סיפור חדש- פרק 1)

הסיפור שלי התחיל בעזיבה שלי מהבית שבו גרתי במשך 17 שנה לעיירה שביקרתי בה רק פעם אחת, רדהול.
ישבתי במושב הקדמי כשאבי נוהג בטויוטה הלבנה הישנה שלנו כשכול חיינו ארוזים בקופסאות ומזוודות שאותם סחבנו במשאית הובלות שנסעה מאחורינו לעיירה. אבי הכריח אותי להיפטר מכול החפצים שלא היו נחוצים לי לקחת לבית החדש וגרם לי לשבת במשך שעות בתוך חדרי כשאני ממיינת את כול החפצים האישיים שלי בכאב צורם. מאז שהייתי קטנה אספתי את כול המכתבים, מתנות וחפצים שקניתי או קיבלתי, בתוך קופסא של זיכרונות שאותה שמרתי ונצרתי. היו לי לפחות שש קופסאות גדולות בעליית הגג והייתי צריכה לצמצם אותם לקופסא אחת.
כעסתי על אבי במהלך הנסיעה שלנו ולא דיברתי. שנאתי את העובדה שאנחנו עוברים לעיירה אחרת, שנאתי את העובדה שהוא הכריח אותי להיפטר מהחפצים האישיים שלי והזיכרונות ששמרתי במשך כול כך הרבה זמן ושנאתי את העובדה שהוא נתן לאימא שלי לנטוש אותנו "כדי להגשים את עצמה".
"את לא יכולה להמשיך לכעוס עליי לנצח, מאדי…" הוא אמר כשמוזיקה שקטה בקעה מהרדיו ומילאה את הדממה ששררה בינינו.
שתקתי כמו ילדה קטנה ולא עניתי.
"זיכרונות את תמיד תוכלי להמשיך לאסוף," הוא אמר. "את תיצרי זיכרונות חדשים ברדהול,"
נחרתי בבוז.
"מה?" הוא פנה להביט בי.
"אל תדבר אליי כאילו אני ילדה קטנה," אמרתי.
"אז אל תתנהגי כמו ילדה קטנה," הוא החזיר.
"אני פשוט לא מבינה למה אנחנו צריכים לעזוב!" אמרתי. "למה אני צריכה לעזוב את כול החברים שלי, את הבית ספר שלי ואת הבית שלי?"
"את יודעת שדוד שלך הציע לי עבודה טובה וכרגע אנחנו צריכים את ההכנסה הזאת," הוא אמר לי ברוגע. "וזאת התחלה חדשה בשביל שנינו…"
"אימא דפקה אותנו לגמרי," מלמלתי.
"אימא שלך עשתה את הבחירות שלה," הוא אמר. "אל תשפטי אותה-"
"אני שופטת אותה," קטעתי אותו ברוגז.
"את לא יכולה להמשיך לכעוס עליה, היא אימא שלך והיא תמיד תהיה אימא שלך," הוא אמר לי.
"היא לא בדיוק חשבה עליי כשהיא החליטה לעזוב," אמרתי. "לא היה לה מספיק חשוב אם היא נוטשת את הבת שלה או לא, אז למה שלא אכעס עליה?"
"אימא שלך אנושית ואולי הבחירות שלה היו מוטעות אבל-"
"אבא תפסיק," קטעתי אותו שוב. "אני לא רוצה לשמוע…".
אני ואבי תמיד היינו קרובים. הוא תמיד הקדיש לי תשומת לב, אף פעם לא פספס שום אבן דרך בחיי ותמיד ניסה להיות "האבא המגניב". אהבתי אותו וכיבדתי אותו וידעתי בתוך תוכי עד כמה הוא כואב את נטישתה של אימי למרות שהוא ניסה להיראות חזק בשביל שנינו. הוא לא אהב את העובדה שאני כועסת עליה וניסה לשכנע אותי לסלוח לה מאז שהיא עזבה אבל לא רציתי לשמוע; ידעתי שהוא כועס עליה גם אבל הוא ניסה להסתיר זאת, הוא לא רצה שאני אתבגר כשאני כועסת על אימי ושיהיו לי בעיות לא פתורות איתה. הוא רצה שאני אהיה נורמאלית.
אבל שום דבר לא היה נורמאלי יותר בחיי, לא משנה עד כמה אבא שלי ניסה. אימא שלי החליטה יום אחד שלא מתאים לה לחיות איתנו יותר, שהיא מרגישה לא ממומשת, שהיא היתה צריכה להניח בצד את חלומותיה כדי לגדל אותי ולהקדיש את תשומת ליבה אליי ואל אבי במשך שנים על גבי שנים וזה כבר לא הספיק לה. שהיא הזניחה את עצמה מספיק בחיים ושעכשיו היא רוצה "להגשים את עצמה".
זאת היתה הגרסא שלה לסיפור. וכך היא עזבה.
היא השאירה לי מכתב פרידה בחדר לפני שעזבה והסבירה לי את הסיבות לעזיבתה והבטיחה לשמור איתי קשר ולחזור לקחת אותי כשהיא תהיה מוכנה.
זרקתי את המכתב לפח לאחר שקראתי אתו.
לפני חודש (חודשיים לאחר עזיבתה של אימי) דוד שלי, אח של אבי, הציע לו שותפות בעסק שלו ברדהול. היינו צריכים את הכסף; הבית שלנו היה גדול מדי בשביל שנינו ואבא כבר לא הצליח לעמוד בכול התשלומים שהיו לו לבד, אז החלטנו לעזוב לרדהול לבית קטן יותר ועיירה קטנה יותר שלא דרשה ממנו יותר מדי נסיעות ובזבוז כסף מיותר.
הגענו לעיירה לאחר השעה שבע בערב כשהשמש התחילה לשקוע. זאת היתה תחילת קיץ.
הבית היה ממוקם בשכונה נעימה עם בתים יחסית מטופחים ומדשאות ירוקות-צהובות. הבית לא היה גדול מדי, הוא היה עם שתי קומות, שני חדרים, שירותים וחדר מקלחת אחת. הסלון היה צמוד למטבח ונראה היה שהוא קטן כמעט במחצית מהסלון שהיה לנו בבית הקודם.
עליתי לחדרי בקומה השנייה והתחלתי להתמקם בשעה שהמובילים במשאית התחילו להכניס את הספות, הטלוויזיה, המיטות, המקרר, השולחנות והכיסאות אל תוך הבית. כול הרהיטים היו מכוסים עדיין בניילונים לאחר שמשאית ההובלות עזבה את הבית וסיימה את עבודתה. אבא ואני הזמנו פיצה ואכלנו בנחת והסכמנו לסדר את הבית למחרת.
עליתי לחדרי החדש בסביבות השעה אחת עשרה והשתרעתי על המיטה הישנה שלי. הבטתי סביבי על כול החפצים שלי שעכשיו היו מונחים במקומות אקראיים בחדר הזר הזה בבלגן והרגשתי מעט עצב.
זהו, השארתי את חיי הישנים מאחור באופן רשמי.

ביומיים הראשונים ברדהול אני ואבא היינו עסוקים בפריקה של החפצים שלנו וסידור הרהיטים בבית. דוד שלי ובתו, לוסי, שאותם לא ראיתי כמעט עשר שנים, הגיעו לבקר אותנו ולוסי הציעה להראות לי את העיירה לאחר שאתפנה מהסידורים. תמיד חיבבתי את לוסי, היא היתה מתוקה, חביבה, ומאוד חברותית כלפי כולם. אמנם פגשתי אותה רק פעמיים בחיים שלי (כשבאתי לבקר בעיירה בפעם הראשונה וכשהם באו לבקר אותנו לאחר מכן) אבל היתה לי הרגשה שהיא לא השתנתה.
"לוסי יכולה להכיר לך את החברים שלה וככה תוכלי להרגיש יותר בנוח כשתחזרי ללימודים אחרי הקיץ," אבא שלי אמר לי כשאכלנו אוכל סיני בסלון.
מאז שאימי עזבה את הבית חיינו בעיקר על מזון מהיר.
ישבתי כשרגליי בחיכו ושמיכה דקיקה מכסה את הרגליים של שנינו. הטלוויזיה היתה פתוחה וצפינו בחדשות כמו כול ערב; אבא שלי צפה רק בחדשות, ערוץ נשיונל ג'אוגרפיק וערוץ הספורט.
"אל תדאג לי," אמרתי לו.
"את מחבבת את לוסי?" הוא שאל.
"היא חמודה," אמרתי.
"יופי," הוא אמר. "אני חושב שתסתדרו טוב…"
ידעתי שהוא לא אוהב את העובדה שהוא היה צריך לעבור לעיירה אחרת לגמרי ולהכריח אותי להתחיל מחדש את חיי כדי לפרנס אותנו. הוא לא רצה לחשוב שהוא פוגע בי או מכעיס אותי ובגלל זה אהבתי אותו כול כך.

לאחר כמה ימים התקשרתי ללוסי והיא אמרה לי לבוא אליה באחר הצהריים. משכתי על עצמי חולצה קצרה וחצאית דקיקה וקיצית עם סנדלים והרמתי את שיערי הכהה על קודקוד ראשי והלכתי אליה.
לוסי חיכתה לי במרפסת כשהיא לבושה בג'ינס וחולצת טי שירט ושיערה הבלונדיני הקצר היה מפוזר על כתפיה.
"היי!" היא חייכה אליי ודילגה לכיווני כשהבחינה בי מגיעה. היא לעסה מסטיק והרחתי את ריח הדובדבן מפיה. "מה שלומך?" היא שאלה אותי.
לוסי היתה בעלת פנים ארוכות ורזות עם עיניים בהירות וקטנות, האף שלה היה סולד מעט ופיה היה דק וקטן. היא לא היתה יפיפה אך היה לה יופי מעניין ושונה.
"חם," אמרתי לה.
"כן, אצלנו בעיירה מאוד חם בקיץ," היא הסכימה. "איך העיירה? שונאת אותה?" היא חייכה.
"האמת שלא היה לי זמן להסתובב…" הודיתי בחיוך קטן.
"אין בעיה, זה התפקיד שלי!" היא הצביעה על עצמה בחיוך. "אני אכיר לך את החבר'ה, כולם במסלול עכשיו…"
היא סימנה ללכת איתה ושתינו התחלנו לצעוד במדרכה.
"במסלול?" שאלתי, לא מבינה.
"מסלול רכיבה, זה לא רחוק מפה," היא הסבירה. "זה מסלול של אופנועים. יש שם רמפות והכול," היא אמרה.
"מגניב," אמרתי, מתפעלת.
"כן, האנטר שלי גם אופנוען," היא חייכה בגאווה.
"האנטר הוא החבר שלך?" שאלתי.
היא הנהנה.
"כמה זמן אתם ביחד?"
"שלוש שנים," היא אמרה.
"ואו, הרבה זמן…"
היא קרנה.
"את מי עוד נפגוש שם?" שאלתי אותה.
"הנרי, קלייר, ראיין, האנטר ושילה," היא אמרה. "כולם ממש נחמדים, אל תדאגי!".
ירדנו במורד השביל ולוסי הובילה אותנו דרך שביל צדדי בכיוון השדות, מחוץ לעיירה. לאחר כמה דקות ארוכות של הליכה בשביל והצמחייה הנבולה שעיטרה אותו, הגענו לשטח פתוח ומיד ראיתי למה לוסי התכוונה.
השדה הפתוח היה מוקף בגבעות הרריות קטנות מסביב והשדה היה מעוטר במסלול ארוך ברוחב של ארבעה מטר עם רמפות אקראיות לאורך כולו, והוא נעלם מאחורי כמה יבולים ועצים.
ראיתי את שתי בנות- שהנחתי שהן קלייר ושילה- יושבות על גבעה קטנה שהשקיפה על חלק מהמסלול שעליו רבכו שלושת הבנים האחרים. לא ניתן היה לראות את כול מסלול הרכיבה אלא רק את חלקו.
לוסי הובילה אותי אל שתי הבנות שישבו על האדמה ומיהרה להציג אותי.
"זאת שילה," היא הצביעה על הבחורה העגלגלה עם השיער הכהה והארוך שהביטה בי והנידה בראשה בחיוך. "וזאת קלייר," היא אמרה על הבחורה הרזה עם חולצת הבטן והשיער בלונדיני ארוך שהשתפל על גבה.
"שמענו שהגעת לגור פה," קלייר חייכה אליי בנועם. היא היתה יפה. "ברוכה הבאה לרדהול,"
"את תיהני איתנו," שילה קרצה אליי.
אני ולוסי התיישבנו לידן וצפינו בשלושת הרוכבים שרכבו על המסלול וקפצו על הרמפות כשהם עושים כול מיני פעלולים שונים ופטפטנו. שלושת הבחורים היו לבושים בתלבושות אופנוענים מקצועיות עם קסדות ולוסי הצביעה על הבחור שהיה לבוש בתלבושת ירוקה צהובה ורכב על האופנוע השחור ואמרה שזה האנטר. הבחור שהיה לבוש בתלבושת שחורה צהובה ורכב על האופנוע הירוק ולבן היה הנרי, והבחור בתלבושת הכתומה-כחולה עם האופנוע האדום-כחול היה ראיין.
לאחר כחצי שעה שבה פטפטנו באקראיות ושלושת הבנות האחרות התעניינו בי ואני בהן, שלושת הבחורים ניגשו אלינו עם האופנועים שלהם ולוסי קיפצה בהתלהבות לקראתו של האנטר. שילה וקלייר קמו לקראתם גם, ואני השתרכתי מאחוריהן מעט בביישנות.
הבחורים הסירו את הקסדות שלהם וסוף סוף ראיתי את פניהם. האנטר היה בעל שיער שחור גלי, הנרי בעל עיניים כחולות ושיער זיפי כהה, וראיין היה בעל שיער חום ועור מעט שזוף.
הבחנתי מיד שראיין נראה הכי טוב מבין השלושה. ראיתי אותו בוחן אותי בסקרנות כשהתקרבתי וכשלוסי הציגה אותי בפניהם והרגשתי מעט מבוכה. הבטן שלי התהפכה בעצבנות.
"מאיפה את?" הנרי שאל.
"קנזס," עניתי.
"את תהיי פה למשך הקיץ?" ראיין שאל אותי. הרגשתי כאילו יש לי משהו על הפנים או שהשיער שלי נראה פרוע כשהוא הביט בי. היה לי דחף עז להעביר את אצבעותיי בשיער שלי.
"עברתי לגור פה," עניתי.
"היא תהיה איתנו מעכשיו," לוסי הצהירה בפני כולם.
"אל תפחידי אותם," אמרתי לה.
"אנחנו החבורה הכי מגניבה פה בעיר," שילה אמרה ספק בצחוק, ספק ברצינות.
"אם יש לך בעיות עם מישהו, תבואי אלינו," הנרי אמר לי. "אנחנו נטפל בו…" הוא הצביע עליו ועל שני הבחורים שישבו על האופנועים לידו.
"אתם כמו כנופיה?" שאלתי בהקנטה.
"שהאופנועים לא יטעו אותך," קלייר אמרה לי. "הם כמו כלבלבים, בסופו של דבר הם לא מסוגלים לפגוע בזבוב…"
"למה את יורדת עלינו בפני הבחורה החדשה?" ראיין התנגד. "את תתני לה לחשוב שאנחנו נקבות-"
"אבל נקבות עם אופנועים ותלבושות מגניבות," הנרי אמר.
"אני לא מסכים," ראיין אמר. "הנקבה היחידה פה זה האנטר שעושה כול דבר שהחברה שלו אומרת-"
"היי!" לוסי קראה. "זה מה שחבר אמור לעשות," היא חרצה לעברו לשון.
"ואני שמח לעשות זאת," האנטר נשק לה על הלחי והידק אותה אליו.
"את רואה?" ראיין הביט בי כממתיק סוד וגרם לליבי להגביר את קצבו מעט.
"נראה אותך כשלך תהיה חברה סוף סוף," האנטר אמר לו באזהרה. "נראה איך אתה תתמודד עם זה…"
"יש לי כבר חברה," ראיין אמר לו ברצינות תהומית. "והיא כול מה שביקשתי בחיים…" הוא טפח על האופנוע שלו והשתרע עליו באהבה וכרך את זרועותיו סביבו.
"מתישהוא יימאס לך ממנה," האנטר אמר לו.
"היי, אל תעליב את החברה שלי ואני לא אעליב את שלך," ראיין הזהיר אותו. "כי אני אומר לך מעכשיו, היא האחת…".