בדרכי שלי – פרק 2

הרמתי את ראשי וסוף סוף ראיתי אותו.
הוא היה גבוה, רזה נאה, טוב האמת היא שהוא היה חתיך מוות, היו לו זיפים אבל לא יותר מדי
הוא היה דתי כנראה לפי הכיפה שלו והעניים שלו, העיניים שלו היפנטו אותו הן היו בצבע חום כהה,צבע עורו היה בצבע מוקה אבל עדייןניתן היה להבחין במוצאו, מוצאו היה גם מוצאי.
הבגדים שלבש היו כולם כהים אך באותו הזמן מסוגננים מאוד. (מהרושם הראשוני שלי אליו ניכר היה כי צבעו האהוב ביותר היה שחור)
"אני מצטער" הוא אמר בקול שקט ומתנצל.
"לא זאת אשמתי" עניתי במבוכה.
הוא גיחך לו בלחש מסתורי וגם אני.
במשך הזמן שדיברנו בהינו אחד בשנייה, זה הרגיש לי כמו נצח, הייתי יכולה להמשיך להתסכל על העיניים האלו כל היום.הלב שלי פעם בחוזקה מהתרגשות והייתה לי תחושה מוזרה בבטן ידעתי בדיוק מה זה היה, נדלקתי עליו ממבט ראשון ממש כמו בסרטים.
המשכנו ללכת … אני למקום חפצי והוא למקום חפצו.
הייתה לי תחושה טובה, הרגשה של אופטימיות
המשכתי ללכת לכיוון מרכז האומניות .
חיפשתי את הרחוב של המרכז ומצאתי אותו ממש בשפת הרחוב.
נכנסתי אל תוך מרכז האומניות, הוא היה די גדול, עם הרבה דלתות שעליהן היו כל מיני רשומות.
הגעתי לדלת הראשונה והמרכזית עליה היה כתוב : " אודישנים לקבלת התוכנית לבני ובנות שירות לאומי(גם לחיילים).
התוכנית הזו היא בשביל צעירים מגיל 18 עד 21 שרוצים להתפתח ולגדול בתחום המוזיקה .
אם זה בשירה , אם זה בריקוד , בנגינה או בשילוב הדברים.
המטרה בשביל אותם הצעירים הכישרוניים היא להגיע לרמה של זמרים , רקדנים , או נגנים מפורסמים.
מ שהייתי קטנה אני זוכרת את עצמי שרה ושרה בלי הפסקה החלום הגדול שלי היה להיות זמרת מפורסמת ומצליחה כמו :ביונסה ריהאנה ועוד טובות
לכן נרשמתי לתוכנית הזו כשהחלטתי לעשות שירות לאומי בתל אביב.
נכנסתי , החדר היה ענקי עם תקרות גבוהות ואוטומות בטח בשביל האקוסטיקה בחדר.
היו שמה ארבעה אנשים שישבו בכיסאות מרופדים , ככנראה הבוחנים.
ועוד 30 בערך מתמודדים שהתאמנו בלהט לקראת האודישן שלהם.
כשנכסתי כול הראשים בחדר הופנו אליי , התפדחתי נורא.
אחת מהשופטות קראה לי :" גשי אלי בבקשה"
כשבאתי לגשת אלייה הייתה נקישה בדלת
הדלת נפתחה
ו….