בדרכי שלי – פרק 1
זה היה היום הראשון שלי לשירות הלאומי.
קמתי בהתרגשות גדולה ועם הרבה חששות.
שטפתי את הפנים, צחצחתי שיניים.
ולבשתי חולצת בסיס לבנה, ומעיל ארוך בצבע שחור וחצאית ג'ינס באורך מקסימום (כמו שמצופה מבחורה דתית צעירה), גרביון שחור ומגפי עקב קצרות.
אכלתי ארוחת בוקר קלילה, ארזתי את תיקי ויצאתי לכיוון תחנת האוטובוס לתל אביב.
מזג האוויר באותו הבוקר היה קריר ומקפיא.
הרוח שנשבה הקפיאה את פניי המאופרות.
כ שהאוטובוס הגיע שילמתי לנהג וישבתי בין השורות האחרונות של האוטובוס.
הנהג המשיך לנסוע ואני שמעתי שירים במשך כל הנסיעה.
האוטובוס נעצר בתחנה המרכזית ואני ארזתי את חפציי וירדתי מהאוטובוס.
התחלתי ללכת לכיוון המרכז לאומניות של תל אביב ברחוב שינסקין.
היו המון אנשים ברחוב בשונה מהעיר שאני גרה בה וכמעט ואין בה אנשים ביום.
ולפתע נתקלתי במישהו.
הראשים שלנו קיבלו מכה רצינית מהעוצמה של ההליכה המהירה שלי….
תגובות (3)
קצר מידי..
תתארי את ההתרגשות, את כל מה שעולה בדעתך.
עיצה שלי: תעצמי עיניים ותדמייני את הסיטואציה, ופשוט תתארי בדיוק את מה שאת רואה בכתיבה. זה אומר שאם השמיים היו כחולים ואת אוהבת את זה, אז: הבטתי לשמיים, הם כמו חייכו אליי בגוון הכחול הכהה שלהם.
אל תפחדי למרוח.
שכחתי לכתוב:
כשאת מתארת את האוטובוס – תתארי באיזה צבע היו הכסאות, את הרחוב והאנשים שהלכו בו. איזה מוזיקה שמעת… וכו'
אני אשתדל
תודה על העצה