בדרך לאהבה – פרק 6

נסעתי בדרכים לעבר הבית של זואי. לא ידעתי עוד שאותו הערב ישנה את חיי לנצח.
הגעתי לבית שלה וירדתי מהרכב בקפיצה, והלכתי לעבר דלת הכניסה.
הבית שלה היה גדול ולבן להחריד. היה שטיחון כניסה כחול קטן לפני הדלת החומה הכבדה שלידה הונח אגרטל מלא בפרחים טריים וצבעוניים.
דפקתי על הדלת.
"רגע" נשמעה הצעקה של זואי, ושמעתי צעדי ריצה במדרגות.
לאחר כמה שניות הדלת נפתחה ובפניי עמדה מלאכית מגן עדן: היא נראתה ממש שונה מבדרך כלל. לרוב לבית הספר היא הייתה מתאפרת ומתגנדרת בצורה כזו שזה היה נורא, אבל מה שראיתי באותו הלילה היה זואי האמיתית: בלי איפור. טבעי, ומשום מה זה הלם אותה בצורה הטובה ביותר.
משום מה העיניים שלה היו מודגשות יותר בלי האיליינר, ובכלל, השיער שלה פשוט גלש על הכתפיים. פשטות, וזה היה פשוט יפה.
"את נראית ממש טוב," אמרתי לה.
"אתה סתם אומר," היא אמרה.
"לא," הבטחתי לה. "בכל מקרה, בואי."
סימנתי לה עם היד שלי לבוא אחרי למכונית.
נכנסו פנימה והתנעתי מחדש.
"אז מה קורה?" שאלתי אותה.
"סבבה," היא אמרה. "ואיתך?"
"בסדר," עניתי.
שררו כמה דקות של שתיקה מביכה, עד שלבסוף היא העיזה לומר את מה ששנינו כבר הבנו:"אתה נראה רחוק מידי."
"על מה את מדברת?" שאלתי. "אני במרחק של כמה סנטימטרים ממך."
"לא זה," היא אמרה. "כלומר… אתה לא ממש משתף איתי פעולה. זה כאילו שאתה לא ממש נהנה להיות לידי."
"זה לא נכון," אמרתי, והחזקתי את היד שלה עם יד ימין בזמן שהשנייה ישבה לה על ההגה.
"אז למה אתה לא מתנהג ככה?"
"את האמת?" שאלתי. "אני לא ממש יודע איך אמורים להתנהג עם בחורה."
"אבל היו לך איזה אלפי בחורות."
"ונראה לך שאי פעם היה לי קשר רציני עם משהי מהן?" שאלתי.
"אתה רציני?" היא שאלה ובהתה בי.
"כן."
"כלומר, שגם אני אהיה מעין בחורה מתחלפת שאתה תיכף תזרוק?"
"לא," אמרתי.
"ומאיפה אני אמורה לדעת שזה נכון?" היא תבעה לדעת. "סביר להניח שאני סתם עוד אחת בשבילך."
"אני לא יודע," הודתי.
"אז למה אתה ממשיך לעשות את זה?" היא שאלה.
"כי אחרת יצחקו עלי."
"מי?"
"החברים שלי."
"אם הם צוחקים עליך – הם לא חברים טובים."
לרגע השתתקתי. זואי באמת ידעה מה לומר.
"ובכלל," היא הוסיפה. "מי הם בכלל? אפשר לחשוב שסטיוארט ומלודי באמת יחזיקו מעמד."
"כן, כבר אמרתי שלדעתי הם ייפרדו היום."
"לגמרי," היא אמרה.
"את צודקת."
"תודה."
היו עוד כמה שניות של שקט עד שאני העזתי לומר את מה שרציתי לומר:"מגיע לך יותר ממני."
"לא נכון," היא אמרה.
"ולמה את אומרת את זה?"
"מכיוון שאתה העזת להיות כן איתי," היא אמרה.
"אבל עד עכשיו לא ממש הייתי."
"אבל אתה עכשיו, וזה מספיק לי."
"אבל…"
"בלי אבל," היא אמרה.
בדיוק עצרנו ברמזור אדום כדי שאוכל להביט לה ישירות לעיניים.
"לוק, אתה לא מבין כנראה," היא אמרה.
"לא מבין מה?"
"לא כל הבחורות מחפשות משהו רדוד," היא אמרה.
"את מתנהגת לפעמים כאילו את כן," אמרתי.
"זה רק נראה ככה," היא אמרה. "תאמין לי שלא."
"אני מאמין."
"וטוב שכך," היא אמרה. "כי אני לא כזאת."
"אוקי," אמרתי. "איך זה קשור לכך שאני עדיין מניאק?"
"אתה לא," היא אמרה. "אני מודה – אני דלוקה עליך מכיתה ו'."
"עד עכשיו?" שאלתי והרמתי מבט.
"אה-אה," היא אישרה.
"וואו…" מלמלתי.
"אז כן, עד שסופסוף השגתי את תשומת הלב שלך אני לא מתכוונת לוותר עליך," היא אמרה.
"את רצינית?" שאלתי.
"לחלוטין," היא אמרה.
"זה… זה נפלא…" מלמלתי.
עצרתי את הרכב בחנייה שברחוב של הבית של ג'וש.
"אתה הרבה יותר טוב ממה שאתה חושב שאתה," היא אמרה לי.
הסתכלתי ישירות אליה לעיניים.
"כנ"ל לגביך," אמרתי.
ואז זה פשוט קרה. הנשיקה הראשונה שלי שבאמת התכוונתי אליה.